מערת הקבורה

לא הייתה אישה יפה יותר מאמא שלי בצָרְעָה, ואולי אפילו בכל נחלת שבט דן, היה אבא נוהג לומר, ואחר כך היה מוסיף: כולם יודעים שהנשים של שבט יהודה הכי יפות. סבתא תמר הייתה, כמובן, משבט יהודה, היא נולדה בכפר לא רחוק מצרעה, צְלָלְפוֹן, וכולם בכפר קראו לה הצללפונית. היא הייתה תמירה יותר מכל אישה בכפר, גבוהה כמעט כמו עצי התמר שבמטע של סבא מנוח, ואולי קראו לה על שמם. אני קראתי לה סֶבְתָמָר, כי אהבתי אותה מאד וכעסתי כשקראו לה הצללפונית. כשהייתי ילד נעלם יוֹפְיָה, היא כבר הייתה כפופה ומקומטת וכואבת, אבל עינייה היו עדיין יפות להפליא. העיניים שלה, בצבע של דבש תמרים, היו מלאות באהבה, כשהייתה נותנת לי את הלחם שאפתה בטאבון של הבית, ועליו הייתה מורחת דבש תמרים. כשהייתי נער הייתי מטפס בעונת הגָדִיד על עצי התמר במטע של סבא מנוח וחותך את הענפים הגדולים עם פירות התמר הבשלים. אחר כך סבתמר הייתה עושה מהם דבש וסבא מנוח היה מכין מהם שֵׁכָר. לא היה בעולם מעדן טעים יותר מהלחם החם של סבתא, רגע אחרי שיצא מהתנור, כשהוא מרוח בדבש תמרים. אני רק נזכר ברגע ההוא, והריר כבר מצטבר לי בפה. היא מתה לפני שנים הרבה, סבתמר, מה שקרה עם סבא ואבא הוריד אותה ביגון שאולה. טרם עִתה מתה.

אבא היה הבן היחיד שלהם, של סבתמר וסבא מנוח. כשהיא שמעה איך אבא מת, עיוור, מושפל, בודד, מוכה, נלעג, היא איבדה את טעם החיים. יותר לא ראיתי אותה צוחקת. הדבש מעיניה נעלם. שנים הרבה חלפו מאז נישאה לסבא מנוח, והם לא ראו ברכה בפרי בטן. סבא, שהיה בנו הבכור של ראש הכפר שלנו, התעצב אל ליבו על כי לא קם לו יורש. כמה רצה בן זכר. כדי להביא יורש, ולמרות אהבתו הגדולה לסבתמר, לקח לו סבא מנוח אישה שנייה, וגם היא הייתה עקרה. וכך גם השלישית. עד שקרה הנס מיהוה וסבתמר הרתה. שניהם היו מאושרים. פעם סיפרה לי שכשעבדה בשדה בא אליה מלאך אלוהים והודיע לה כי בן זכר היא נושאת ברחמה. הוא אסר עליה לאכול כל טמא ולשתות יין ושֵׁכָר, כי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, אבא שלי, מִן-הַבָּטֶן, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. מורה לא עלתה על ראשו של אבא, כי כך ציווה על סבתמר האישש הפלאי. השיער של אבא? לא ראית בחייך דבר שכזה. כמו פְּתָנִים היורדים מקודקודו ועד שיפולי גבו היו צמותיו.

אבל הסיפור על המלאך שבא ובישר שאבא יהיה נְזִיר אֱלֹהִים לא הדהד בקרבי. השדות של צרעה היו קרובים לצָפִית, שהיה אז כפר של ערלים, והרועים של צפית היו מתקוטטים עם הרועים שלנו על חלקות מרעה או מתנפלים, לעיתים, על אישה שעבדה לבדה בשדה, ומחללים את כבוד בעלה. גם אנחנו היינו מתנפלים על הנשים שלהם. נקמה. גם אני, כשהייתי נער, וגם אבא. נדמה לי שיש דם פלישתי בעורקים של אבא, כי לי הוא נראה יותר פלישתי מבן דן, עיניו כחולות ועורו צח, ואילו בני דן עיניהם קודרות ועורם שחום. כך שאני חושב שהסיפור של המלאך לא היה ולא נברא. זה גם מה שהנערים של הכפר היו אומרים לי, כשהייתי נער, כשהיינו לוקחים את העדרים שלנו למרעה. אתה יודע איך זה, הכבשים רועות באחו והרועים יושבים ומדברים. קצת מנגנים בחליל, מכים בתוף מרים, מחוללים. היינו מחלקים בינינו את הלחם, גבינות הכבשים והעיזים, הזיתים, הדבלות, החרובים. נאדות המים. כל אחד היה שָֹם את המזון שהביא באמצע המעגל, על האדמה שמתחת לעץ הזית הגדול. לא פעם גלשו הקִנְטוּרים בין נערי הרועים למהלומות. לא הסכמתי שמישהו מנערי הכפר יצחק עליי ובוודאי שלא הסכמתי שיגידו מילים רעות על סבתמר. גם אני הייתי גדול וחזק, כמעט כמו אבא, ומי שהיה מתגרה בי היה חוזר לכפר כשכמה שיניים חסרות בפיו או כשזרועו שבורה. אבל לא רק אני סבלתי מזה. סיפרו לי שגם סבא מנוח. אותו לא הכרתי. תמיד יש לשונות רעות והאנשים אוהבים להלך רכיל. הוא לא עמד בלשונות הרעות, המתפתלות כמו צפעים, מכישות, סבא. עד שהוא לא היה יכול יותר, אני חושב. סיפרו לי שהוא עזב את הבית כשאבא עוד היה נער, השאיר מאחוריו את סבתמר ואבא וגם את הנשים האחרות, והלך לגור במערה, בשיפולי הגבעה, ליד מטע התמרים שלנו. יום אחד הוציא סבא מנוח את הסכין הגדולה שהחביא, הפלישתים לא הירשו לבני דן להחזיק כלי ברזל, ויצא לכפר השכן. הוא הרג שם בשדות כמה מהם, אבל בסוף גם הוא נפל בחרבם. היום הוא קבור במערת הקבורה של המשפחה. 

לפעמים, כשעצבות תוקפת אותי על שמשי ההולכת ושוקעת, אני הולך למערת הקבורה. יושב שם קצת. נזכר בהם, במתים. באבא ובסבא, ובעיקר בסבתא. הם קבורים שם כולם. במערה. את הגופה של אבא החזירו האחים של סבא והבנים שלהם. הם ירדו עזתה, חפרו והוציאו את הגופה של אבא מתחת להריסותיו של מקדש דגון, שם היה קבור יחד חמשת הסרנים ועם עוד ערלים רבים לאין-ספור שבאו למקדש. הפלישתים עקרו לאבא את העיניים, בני העוולה, ואזקו אותו כבהמת השדה לאבן הריחיים. הם הרימו קול תרועה ולעג כשראו אותו דוחף את המוט הגדול של אבן הריחיים. בכפר מספרים בגאווה שבאותו יום אבא המית מהם יותר מאשר המית בכל חייו. אבל הייתי שמח אם לא היה נופל בידיהם והיה חי, כאן, איתנו. הכול קרה בגלל הנשים. ביחוד האישה ההיא, שבגדה בו. 

נשים היו כמו אוויר לנשימה בשביל אבא. כשאישה יפה הייתה עוברת לידו, הריח שלה היה משגע אותו והוא היה מאבד את עשתונותיו. נזיר. לא נזיר. הוא היה חייב. לא היה מוותר עד שהיה משיג אותה. בטוב או ברע. ביחוד אהב נשים פלישתיות. סבא וסבתא היו אומרים לו הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּךָ אִשָּׁה, כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה, מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים. גם אמא סבלה מאד מהאהבות שלו לנשים זרות. אבא היה יוצא מהבית ונעדר חודשים ארוכים. אמרו שהוא היה שופט של בני יעקב. אני חושב שהוא הפך לשופט רק מכיוון שלא היה יכול להישאר הרבה זמן במקום אחד. כאילו היה יושב על גחלי מדורה. תמיד היה חייב ללכת למקום אחר. הוא היה משאיר מאחוריו את עבודות השדה, המטע, הכרם והיקב ויוצא לדרכו. שמעתי שעד לחורן ולבשן היה מגיע. רחוק-רחוק. אמא הייתה אומרת, מה שאתה לא יודע - לא כואב. אבל בסוף היא ידעה, היו תמיד כאלה שבאו לספר, להכיש, להחדיר רעל, וזה כאב לה. והיו לו אהבות בכל מקום שהלך אליו. זה היה נסבל עד היום שהוא רצה להביא את אחת הנשים הפלישתיות לצרעה. שתגור יחד אתנו. ולזה אמא לא הסכימה. בשום אופן לא. ואז אבא הלך ולא חזר, ויותר לא ראינו אותו. עד ששמענו על המעשה במקדש בעזה. לא יודע כמה ילדים היו לו, לאבא. אף פעם לא פגשתי מישהו מהם.

אני לא כמוהו. אנחנו הפוכים. כמו יום ולילה. רק אישה אחת הייתה לי כל חיי, חוגלה, גם היא מבנות יהודה היפות, אבל לא מצללפון, כמו סבתמר, מבית שמש היא, ורק אִתָּה הולדתי ילדים. מעולם לא הרחקתי מגבול נחלת בני דן. רק כשיצאתי לקחת לי את חוגלה לאשה. טוב לי כאן, בצרעה, עם חוגלה, עם הילדים והנכדים שלי, עם הכבשים והעיזים, והכרמים והשדות ומטעי התמרים שלי. עכשיו הנכדות שלי אופות לי את הלחם החם שאני אוהב, ומורחות עליו דבש תמרים. בדיוק כמו שסבתמר. רק שאני כבר לא מטפס על התמרים בעונת הגדיד. טקסט רץ, התוכן של הדף