דף #9573

שרביט הקסם-מתוך ספרי מה עוד לא קרה.

שולה ברנע | סיפורים | התפרסם ב - 10.08.24

מחלון המרפאה ראיתי מספר עורבים מעופפים בפראות מופרזת. חשבתי: "ציפורים. היצ'קוק." כמובן, ביטלתי זאת מיד ביד קלה, שהרי זה המבט שלי, וזה לא אומר שזה נכון במציאות. פציינטים שונים ישבו בפיזור על ספסל ההמתנה לרופא המהולל, ששמו הפליג עד מחוזותיי, בצפון הארץ.

הכול נראו לי רגועים יתר על המידה על אף העובדה שכולם, כולל אני, חיכינו לאיזשהו ניתוחון בפנים להסרת נגע. מולי ישבה אישה מבוגרת מאד, אולם עיניה, באופן מדהים, היו פקוחות לרווחה וגדולות למידות אישה בגילה. פתע קלטתי שעין אחת שלה כחולה והאחרת ירוקה. היא נעצה בי עיניים נוקבות, כמו שחשה בי שאני מהופנטת ממנה. לא יכולתי להסיר עיניי ממנה. לבסוף פנתה אליי בשאלה: "גברת, את יודעת שזה לא מנומס ככה להסתכל על בן אדם זר ועוד מבוגר ממך." התנצלתי בקול נמוך ועניתי: "כן גברת, את צודקת, כנראה לא שמתי לב לעצמי." נזכרתי, כי בבניין שלנו חי כלב, ששמו חץ, שאף לו יש עיניים בצבעים שונים לגמרי, ממש כצבעי העיניים של האישה ההיא. כל זה היה מוזר מגוחך כאחד, ואני נכנסתי למעין אווירה פלאית בלתי מוסברת. הרהרתי בתופעה הזו בכלל ובאשה הזו בפרט. תהיתי, למשל, האם ואלו השלכות יש לשוני בצבעי עיניה על חייה, וגם הסתקרנתי לדעת מהו הדבר שהביא אותה למרפאה הבוקר, והאם הוא קשור עיניה. הייתי שקועה בהרהורים, ולכן אין תמה שקפצתי ממקומי, כשהרמקול הכריז את המספר שהיה כתוב על הפתק שבידי. הרופא שישב על כסאו, היה גוץ קרח בגיל העמידה. כבר צמחה לו פימה מתחת לסנטרו, פייפ כבוי נח על שולחנו, מוצג שמסמל לקליינטים אי שמירה תקינה על בריאות. ידיו, שהשתרבבו מבין שרווליו, היו שמנמנות ושעירות בצבע ג'ינג'י, וכך גם אצבעותיו. חשבתי שאולי אודם שערותיו מעיד על מזג חם ויצריות עודפת. מכל מקום, קיוויתי שיתייחס אליי בעדינות.

"בוקר טוב, ליידי" פנה אליי. הופתעתי מפנייה כה מרעננת מרופא עור ועוד עם שחר. התעודדתי מעט ומשוכות הפחד החלו לקרוס אצלי. התיישבתי על הכיסא לידו והגשתי לו את המספר שלי בעוד ידי עוד קצת רועדת. ניסיתי להירגע בדיבור פנימי של הכול יהיה בסדר.

"ממתי הנגע הזה?", הרופא תחקר אותי, בעודו שולף זכוכית מגדלת עבת עדשה, והחל מתבונן מתבונן בנגע.

מלפני שלושה חודשים", עניתי לו.

"האם הוא שינה את גודלו ואת צבעו?"

"כן זה גדל ושינה צבעו לכהה יותר, לכן החלטתי להגיע אליך לבדיקה" עניתי בהיסוס, חשתי שהייתה פה הזנחה מצדי.. "אני מבין שאת אדם בריא בסך הכול פרט לבעיות עור" ציין. "את יודעת, ביקרתי לאחרונה בגיאורגיה, שם אנשים בכלל לא מודעים לאופציות של טיפול בעור שלהם", שיתף אותי שלא לצורך, ואני שתקתי וחששתי ליזם שיחה מסיחת דעת כדי שאשכח לפחד. ואכן, זה די הצליח, נזכרתי בטיול שעשינו בגיאורגיה ובמאכלים הטעימים שאכלתי שם. ואז קלטתי את עיניו המצמיתות. הן נתגלו לי מבעד לעדשות משקפיו: עין ימין נראתה פוזלת ועין שמאל כביכול הבהבה. אחר קלטתי שעדשת משקף שמאל הייתה עבה בהרבה מהימנית ולכן נראתה עין זו מכווצת ורחוקה. פתאום דאגתי בליבי, שאולי ראייתו פגומה, ואז איך יראה כראוי את מקום הנגע יחד עם זאת, הסקתי מהופעתו, שהייתה כה מעוררת כבוד, שאין ספק, שהוא מאלה שאינם טועים לעולם!

לאחר התשאול והבדיקה, הוא קם לעבר דוד אדיר ממדים, מכוסה היטב במכסה מעץ, ואמר: "נמחק עוד מעט את הגורם המפריע ליופייך", ובתנופת קוסם הרים באחת את המכסה, ענן סמיך לבן התנשא אל על מהדוד, טבל בו את מקלו ובבת אחת הדביקו על הנגע שבפניי. חשבתי: זהו במקום הזה נחקק אות קין, ואני, כנראה, עוד חוליה בשושלת אלא שלא פשעתי ולא רצחתי אף אחד.

"תודה דוקטור", אמרתי בקומי באיטיות מהכיסא "יום טוב, כמעט ולא הרגשתי כלום" חלקתי מחמאה שחשתי, שבא לי לתת לו, לקוסם.

"שבוע טוב ולא להתראות בקרוב" השיב.

"אמן", עניתי ברוגע יחסית. בקושי חלפו חודשיים וכשרציתי לבוא שוב ל"קוסם" לקופת חולים, התברר, שהגורל מהתל, באופן מקברי, ללא כל חמלה, הוא חלה בסרטן עור. רופא צעיר הוצב בחדרו במקומו. דוד הקסמים לא חולל עבורו כל מזור או נס.

מתוך הספר "מה עוד לא קרה", עריכה: פרופ' יגאל שוורץ, הוצאת כנרת זמורה מידן.