היום בו הפסיקו הבובות לדבר
כשחזרתי אתמול מבית הספר גיליתי ששוב שכחתי מפתח. ישבתי בחדר המדרגות מול הדלת וחיכיתי. לא היה לי כוח לקום להדליק את האור בכל פעם שהוא כבה והחושך היה דווקא נעים כזה, אז המשכתי לשבת ודמיינתי כל מיני דמיונות (בעיקר את זה שבו רועי בלום מאוהב בי).
ואז הגיעה מיכל, שהייתה נחמדה וחיכתה איתי אפילו שלה היה מפתח. למיכל ולי יש מין סוד כזה על הבובות שלנו, שהן חיות שבאמת חיות! לי יש ארנב עם פרווה נעימה שקוראים לו רקס, למיכל יש זברה חמודה מגומי שקוראים לה אביבה. בזמן שחיכינו הן דברו אתנו מתוך הדירות.
היה ממש כיף אבל פתאום מיכל אמרה שזה בעצם טיפשי ולא בוגר מצדנו כי בובות לא יכולות באמת לדבר. בהתחלה אמרתי לה שלא נכון, שרקס מדבר והיא פשוט לא שומעת. התעקשתי. אבל לאט לאט לא היה לי יותר מה לענות.
אימא הגיעה ותוך כדי פתיחת הדלת רטנה "לא יאומן, כאילו את עדיין בכתה א', שוב שכחת מפתח". הלכתי בעקבות מיכל אל החדר שלי ושם הבנו סופית שרקס הוא באמת רק בובה מפרווה. התחלנו לזרוק את כל הבובות ולצעוק "הן לא אמתיות, הן לא אמתיות, זה רק פרווה, זה רק גומי, זה רק פלסטיק". ממש השתגענו, צרחנו וצחקנו בצחוק קצת מפחיד. מאד נהנינו אבל אני חושבת שגם מיכל הייתה בִּפְנִים עצובה שהבובות לא אמתיות ושיותר לא נוכל לשחק כאילו שהן כן.
הרגשתי כמו בלילה בו גיליתי שאימא היא פיית השיניים וגם כמו ביום היפה (לפחות בהתחלה שלו) כשהלכתי עם אורן כהן לסיבוב בנופש בקיץ. איך מצאנו כלב חמוד וחכם שהלך אתנו והקשיב ואהב, ואיך הלבבות שלנו קיפצו אתו על השביל מרוב נעימות אבל כשחזרנו ההורים לא הסכימו שנאמץ אותו ולא הבינו כלום. כמה קשה היה להשאיר אותו מאחור עם המבט המתוק הזה בעיניים וכמה הייתי עצובה, כאילו מַשֶּׁהוּ מת.