ערכו התזונתי של החלום
מדליון
24 למרץ 2023
·
2 דקות קריאה, 343 מילים
[סיפור בהשראת סיפור אחר, של אתגר קרת]
היא נרצחה. אבל אין גופות יותר, ואין דם על השטיח הפרסי, או על התמונות הרוסיות שמציגות שקיעה וחוף שומם. אני יושבת על הספה הזאת, והכל בסדר גמור. מה שקרה לא נורא, והמשפחה עדיין באה לבקר ולכן הכל בסדר, לא?
הטלפון הלבן מצלצל. רינג, רינג. אני מרימה אותו והוא ממשיך לצלצל, רינג-רינג, רינג-רינג. הלו? הלו? דמות שאינה בעלי ואינה ילדיי עונה - "היום הולכים לרודאו." צליל מתכתי, דומה למסמר ששקע באוקיאנוס ועם השנים צובר עוד, ועוד חלודה. משיבה ב – "בסדר, נלך היום לרודאו. רק תודיע לכולם להביא כובע."
ואני מסתכלת פעם נוספת על השטיח הפרסי, רק כדי לוודא. הוא שחור ולבן, מעוטר בקשקושים מהמזרח. היה יפה.
נוסעים לרודיאו בטיוטה לאנדיס דגם 2002, כובעים לראשי המשפחה. אני זקנה והם צעירים ואנחנו כולנו מחייכים ומגיעים לרודאו – שדה ירוק באמצע שום מקום. מישהו צועק לי – "יאללה, סבתא," תעלי על הסוס. ואני שואלת את עצמי – "ממתי יש סוסים ברודאו?" אבל ממשיכה וניגשת אל היצור הזה, עולה עליו ונאחזת ברעמת השיער השחורה. זה לא תקין, אני רוצה לומר להם, אתם לא יודעים שהיא נרצחה?? אבל כולם עומדים מסביב במעגל ומוחאים כפיים, אני לא מסוגלת להרוס את השמחה הזאת. הסוס קופץ ומטלטל את העצמות החלשות שלי, ואני חושבת על הגופה שנמשכה מהשטיח הפרסי כשישנתי.
הטלפון מצלצל. רינג, רינג. תולשת כמה שיערות מהסוס ואומרת: הלו? הקול המתכתי אומר – "למה את לא נהנית ברודיאו אישה? מה לא נתנו לך?! משפחה, ותקווה, ושמחה?" הסוס בועט ברגליו האחוריות, ואני מחבקת את הצוואר שלו והשערות נופלות. רשרוש נשמע בין השיחים, אני יודעת שהוא שם, בעל הקול המתכתי. המסמר. דוהרת יחד עם הסוס קדימה, משום שהמשפחה לא נמצאת מאחוריי. אני לבד.
"צא מהמחבוא שלך! אני יודעת מה עשית!" לא עונה. קופץ מהשיח ובורח, יצור דמוי נר שעווה, בעל שתי רגליים של אתלט מאוגנדה. במקום ראש יש לו שיערות. הוא בורח ממני, והשערות מרשרשות, לא השיחים. לא העלים. אלה השערות שלה. דוהרים בכל הכוח קדימה, דורסים אותו, והוא נמס וצועק באותו קול מתכתי, מסמר שנגרר על לוח עץ – "את נתת לזה לקרות יקירתי!"
אבל הסוס נוגס בראש שלו, והנר נעלם. רק הערות נשארות זרוקות על הדשא.