ערבה

היתה זו שעת אחר הצהריים מאוחרת. השמש החלה לרדת והשמים דלילי העננים החלו לקבל אל תוכם משיכות של צבעי פסטל. לבנים, כתומים ואדומים עד שניתן היה לדמות שאותו צייר חובב יצר באמצעות מכחולו ציור אסבטרקטי של סוף העולם או אולי של תחילתו. האוויר החם עמד ללא ניע, והאדמה והסדוקה והפרושה אל עבר האופק המחישה שימים רבים לא ירדה כאן אף לא טיפת מים אחת. ולמרות שנטליה איבנובה הייתה כאן בפעם הראשונה בחייה משהו כאן בשקט הזה בשמים הפתוחים וביובש של סוף הקיץ ,הזכיר לה באופן מוזר ולא ברור את בית ילדותה בפאתי סנט פטרסבורג זה שהייתה מבלה בו את חופשות הקיץ עם משפחתה לפני המפץ הגדול. וכשחשבה על כך התעצבה. האם יכלה לדמיין אז כילדה שמכל המקומות בעולם תגיע דווקא לכאן ?

כאן, בערבה הצחיחה הזאת, היא מחכה להסעה שתיקח אותה לעבר מחוז חפצה. לא שהיא באמת חפצה בו אבל לשם הוליכה אותה הרוח והפרנסה. הכביש שאדי החום עיוותו את צורתו היה שומם ממכוניות כבר יותר מעשרים דקות. אבל עכשיו, כשכבר חשבה שההסעה שלה לא תגיע היא הבחינה בקצה האופק בצללית של אוטובוס שהתקרב בעצלתיים לכיוונה עד שהגיע ועצר. הנהג פתח את הדלת והסתכל אליה במבט סקרני. בכל זאת כמה פעמים יצא לו לעצור בכביש הזה לבחורה צעירה בבגדים קצת מוזרים, מזכירים במשהו את איך שהיו לבושים פה בשנות ה-80 אבל לא בדיוק. 

"שם ?" הוא שאל

"נטליה איבנובה" 

הנהג חיפש ברשימה שהייתה לפניו. "אני לא רואה שאת מופיעה לי ברשימה" הוא אמר

"תנסה נטשה?" היא אמרה

"כן את מופיעה, אז למה לא אמרת ?, יש מקום מאחור" סגר את הדלת מאחוריה והחל לנסוע והיא מדדה בנסיון לשמור על יציבות לעבר הספסל עברה במעבר הצר וראתה בעיניי האנשים שישבו שם מבט דומה לשלה. היא גררה את המזוודה הירוקה המרוטה שלה שהכילה את כל עולמה והתיישבה על הספסל הלפני האחרון במקום היחיד שנותר פנוי ליד גבר שחום עור, פחות או יותר בגילה.

"רוצה?" הושיט לה שקית פתוחה של חטיף לכיוונה

"לא תודה" 

"אבי" הוא אמר

"מה?" היא שאלה לא הבינה למה הוא מתכוון

"אני אבי" הוא אמר וצחק "יש לנו עוד שעתיים להעביר פה ביחד אז לפחות שנדע איך קוראים אחד לשני"

"ואני נטשה" היא ענתה , לא ידעה איך להגיב לישירות הזאת הכל כך לא מוכרת , נעימה וגם מאיימת

אבי בחן את לבושה, "מה את תיירת מרוסיה ?, איך את מדברת עברית כזאת טובה?"

"לא אני כאן בארץ כבר יותר משנה, אני למדתי עברית כשהייתי ילדה עוד ברוסיה אבל גרה פה לא מעט זמן"

"ואללה...כי יש לך בגדים כאלו של תיירת מרוסיה ולא של מי שגרה פה הרבה זמן"

"אני מקווה שזו מחמאה" אמרה נטשה

ואבי מופתע צחק במבוכה "כן אני והפה הגדול שלי, אף פעם לא יודע מתי לדבר ומתי לסתום , סליחה אולי בגלל זה אני תמיד מסתבך כשאני פוגש בחורות יפות כמותך"

שוב פעם הישירות הזאת. יש משהו בישראלים האלו שגם שנה כאן לא הספיקה לה כדי להתרגל לזה. משהו שהוא גם גם רוח ומביך אבל גם ישיר ובאיזשהו אופן מוזר מקסים , משום שאי אפשר לטעות לגביו ולגבי הרצונות שלו כלפיה. והיא הייתה כל כך בודדה עד שהבינה שאם תמשיך לדבר איתו דברים יתחילו להסתבך תיכף גם לה.

"אז את גם לאילת ?"

"כן" היא ענתה "לאילת" אם רק הייתה יכולה להמשיך עוד , אבל זה היה הקצה של המדינה הקטנטונת הזו ושם התחנה האחרונה שאפשר להגיע אליה ללא דרכון.

"אז את גם בורחת ?"

"ממה יש לי לברוח?"

"לא יודע" הוא אמר אבל זו הפעם השניה שאני עובר לעיר הזאת ואף פעם לא נתקלתי במישהו שבא לחיות באילת שלא בורח ממשהו או ממישהו"

"אם ככה זה אומר שגם אתה בורח" היא אמרה "ובפעם השניה, מעניין מה זה אומר עליך"

אבי צחק, אבל עיניו לא

"אני רואה שלמרות שאת לא מפה את יודעת לקרוא בני אדם" הוא אמר "ואת?"

כאילו שבאמת יכלה לספר לו. אבל הבטן שלה התהפכה. אם רק היה יודע. הסתכלה עליו לרגע ושתקה

"את יודעת מה " התבונן בה "זה לא באמת ענייני" אבל יש לי הרגשה שכשנרד בתחנה וניפרד כל אחד ילך לדרכו ונישאר לבד, וכשעליתי להסעה חשבתי שזה מה שאני הכי רוצה בעולם אבל פתאום חשבתי שאולי…" הוא השתתק והשפיל את עיניו ופתאום אותו בטחון וישירות מוחצנים שהקרין רק לפני רגע הפכו למסיכה פריכה שמסתירה בדידות, ופחד שתגיד לא

הם ישבו שתוקים כשההסעה ממשיכה ברכה, השמיים האפירו לקראת החשhכה ומשיכות המכחול הפסטליות הפכו לצלילים.

היא הביטה מהחלון, מחשבות בראשה וכשהתבוננה בעננים ראתה מפלצות נאבקות אחת בשניה, דלת נפתחת מתוך בית הקרוע לגזרים, ילדה שרצה בידיים שלובות מעל גשר אבנים רעוע ידה מונחת בידו של אביה, ודרך שבסופה לא ידועה. האוטובוס המשיך עד שצר בתחנה המרכזית באילת והיא החלה לרדת

ועכשיו כעמדה, התבוננה בו יורד עם המזוודה שלו, ליבה הלם בחזה ואמרה לו "אני צריכה ללכת...תרשום 053322321" והתרחקה משם במהירות לפני שתתחרט.