רקפות

רקפות 
פורסם לראשונה באסופת הסיפורים 'יש חלומות יפים"?  בהפקתה ובעריכתה של אופיר מלכי   

במשך חמישים שנות נישואין, בימות הסתיו והחורף, הביא מרקו מדי יום שישי זר רקפות רעננות ומסר אותו לאשתו וורה. 
המפה המונחת על שולחן המטבח, פלסטיק עבה, משבצות של גבולות חד משמעיים ,מנוגבת תדיר בסחבה לחה. נושאת את הפרחים בשמץ של אי רצון ממוסגר. 
ורה טומנת בהן את פניה כשמרקו אינו מביט. מרקו צנום ועיניו גדולות ותכולות . ורה נמוכה וכבדת גוף, עיניה אפורות ושערה קצוץ. הרקפות לבנות וקצהן המסגיל מסגיר תשוקה מרומזת .

ריחן המהפנט ממלא את המטבח הקטן המשקיף על נופי הנגב הצהובים המאובקים.  
בימי שבת גם זבוב אינו עף .מרחוק , נובחים הכלבים. 

ביתר ימי השבוע, ברוב שעות היממה , לובשים בני הזוג, פנים נוקשות של אנשי עמל .מאז הגיעו לישראל והם בשנות העשרים לחייהם , עבדה ורה כאחות . כשיצאה לגמלאות, המשיכה להתנדב במעבדה של קופת חולים הכללית של ארץ ישראל .

 שגרת יומה קבועה. בשעה שש מתעוררת ורה. בבת אחת, בעיניים בוהות. כמו מושלכת מגג. משמיעה גניחה חלולה ומניחה כפות רגליה על הרצפה הקרה. אוזרת כוחותיה להתמודדות עם יום נוסף. שוטפת פנים וידיים , מתפללת, מכינה שתיה וכריכים לילדות , יוצאת מהבית אחרי ששתתה כוס תה בלי סוכר.

 מרקו עובד במפעל. בחמש בבוקר, כבר יושב מגולח וחלול מבט, במיניבוס ההסעה לים המוות. חוזר אחר הצהריים, מאובק ושקט. צעדיו מדודים. עולה את המדרגות במאמץ. ראשו כפוף אל האדמה. משיב ברכת שלום לשכנים. נצמד אל הקירות בלכתו. כמו מבקש להיבלע בתוכם. שלא לעורר תשומת לב מיותרת.  
במעגל של ימים כחרוזים בשרשרת. מגיע יום שישי. מגיעות הרקפות.

 בצהריים, מוגשת צלחת מרק  בה טובלים חלה לבנה טרייה. עוגת סולת לערב עבור הבנות שמבקשות משהו 'מתוק'. 
עם תום השבת, ורה  מכינה משאריות החלה קרוטונים. שהקטנות אוהבות לכרסם כחטיף.

 הבת הגדולה שרה ואחריה רבקה. קרויות על שם  סבתא ואימא שנשארו `שם` ונולדו מחדש, יושבות על ספסל מיותם צופה על מרחב לא כלום , בעוד אימן מנקה את הבית , חובטת בשמיכות, שופכת דלי מים על הרצפה הגרגירית. מביטות בשמים תכולים בהירים עד לובן משמש אכזרית , באצבעות שמנמנות מגששות אחרי הקרוטון האחרון בשקית. 
בימים הראשונים אחרי לידת שרה, הבכורה, זכרה ורה רק את הכאב הנורא שפילח את גופה ושבר אותו לרסיסים.                    בת עשרים ושתיים ,חייכנית, צנומה, גומות חן בלחייה,  הצטלמה עם התינוקת העגלגלה בחיקה. מאחוריהן, עמד מרקו קורן מרוב אושר.

 ארבע שנים אחרי כן , העזה ללדת את הבת הצעירה, רבקה, שכולם קוראים לה בקי. הפעם בין הפחד לכאב, חשה ורה גם אהבה מסמאת  בעת שאחזה את התינוקת שירשה את תווי פניה אחד לאחד. ואחרי האהבה הפציעה האימה שמא יקרה משהו לבנותיה. חרדה קיצונית שרק באמצעות שליטה עצמית  ומשמעת קפדנית שכפתה על עצמה הצליחה לדכאה.  
בחדרן הזעיר, דירת 'עמידר" , קומה שלישית ללא מעלית. שיכון עולים שנבנה בחופזה מבלוקים ומבטון מזויין. דירה שבקיץ לוהטת בחורף קפואה. יש להן מיטת קומותיים . בלילות, הן שומעות זעקות. התרגלו להירדם מחובקות ורועדות. 

מעולם לא נכנסו ההורים כדי להרגיען, להדליק אור, לתת כוס מים ולהסביר את פשר הצרחות. נדמה שלא אדם צועק כך אלא תן. 
בחדר הסמוך, גרה סבתא. אימה של ורה. מאז שנולדו, נמצאת סבתא בחדרה. מרקו מביא את ארוחותיה על מגש. סבלני וצייתן. כשורה נכנסת לבקר את אימה, עולה מן החדר שתיקה מוחלטת ודחוסה.   
כשמונה שנים אחר כך, צפו בחובשים מפנים את גופת הישישה המכווצת מחדרה. מרקו פרץ בבכי. אימן צופפה גבות, פיה ישר וקפוץ ואמרה בידייש: 
"כבר שם, נגמרו לי הדמעות".  
היתה ביניהם הבנה הדדית של בני זוג שחיים ביחד עשרות שנים והם שותפים להשקפת עולם דומה , חולקים חוויות חיים משותפות . התפקידים מוגדרים ביניהם . מעולם לא יצאו לנופש זוגי . לא נסעו לטייל בערי ישראל או מחוצה לה. לא ישבו במסעדה . הסתפקו במועט. 

 מדי שבת, לקח אותן לגן השעשועים.  אחרי שהבטיח לורה שוב ושוב  שישמור עליהן בשבע עיניים וקיצר את זמן המשחק כי ידע שככל שמתארך הזמן והם אינם חוזרים גדלים ייסורי נפשה       

            בשגרת חייהם הקטנים, המאובקים, הדוממים, תפס מקום נכבד הטקס הרך, של הבאת הרקפות. בחנות הפרחים התעלם מיהירות הוורדים, מגסות הגלדיולות, מצעקנות החרציות והצבעונים, מההמוניות של השושן הצחור. לרגע, מהסס אצל הכלניות הסגולות הרוחניות, אך תמיד, בוחר ברקפות העדינות טומן ראשו בחיקן הארסי והניחוח המשכר עולה מכפות רגליו ומציף אותו עד לקצה קודקדו. 

איש העמל  זכר את ימי ראשית האביב בפולין, ימים של ממטרים קצובים, הירוק ירוק זוהר, מתפשט מקצה אופק אל קצה שני ובתווך, מלבלבים עצי תפוח, אפרסק ואגסים נושאים זרועות מלבינות ומוורידות מפריחה, ככלות עטורות, הדורות ,מפזזות, נושאות הבטחה. שם, פרחו נרקיסים ושושני בר, כלניות ונוריות, פרחי 'זיכרני' תכולים, והוא נרגש מעצם המעשה שעמד לעשות, קטף את זר הרקפות הראשון בחייו והעניקו לאהובתו המסמיקה .

שניהם, בני חמש עשרה , החליפו נשיקה ראשונה בשפתיים קרות . וזכר מתיקותה נותר על שפתיו ובליבו מאז .למרות שידע מה עלה בגורלה של אותה אהובה ראשונה.  
בתום המלחמה, פגש  את ורה והתאהב בחיוכה הלבבי והנדיב, הרחב והפתוח שעלה מיד אל עיניה. חיוכה היה לו למגדלור והוא הניח לאופייה המעשי להרגיעו בעוד היא מכוונת את הצעיר היתום והרגיש לנמל מבטחים של בית ששניהם כמהו אליו.  
הבנות זה מכבר עזבו את הבית. שרתו בצבא הישראלי, נישאו, עזבו את ערד. שרה לא הרחיקה לכת מדי. עברה לבאר שבע. הגיעה לבקר מדי שבוע. טרחה סביבם, להשביע את רצונם חזרה לביתה מרוטת עצבים. אך התמידה לבקר.  
'בקי' הקטנה, עזבה לרעננה.

 בליל הסדר הראשון אחרי שנישאה, הזמינה את הוריה לחגוג אצלה . חשבה שיאהבו את בעלה , איש מחשבים, אם יכירו אותו טוב יותר. 

ורה ומרקו נסעו באוטובוסים והגיעו עם רדת הערב לביתה, כשנפתחה הדלת, עדיין לא הספיקו להניח את המזוודות על הרצפה, הבחינו בצלחת פיתות מונחת ללא בושה על שולחן ה'סדר' , כמו מלגלגות על קדושת קערת הסדר הכשרה המונחת לצידן. 

ההורים הסתובבו ויצאו מהבית מבלי לומר לבקי המופתעת אחרי כן הנעלבת אחרי כן הזועמת, אך אף פעם לא מבינה לליבם, אף לא מילת הסבר.

 נסעו בלילה , חתנם הנדהם הסיע אותם ברכבו, חיוורים ושותקים, שקועים כל אחד במחשבותיו. כשחזרו לביתם השקט, ואכלו מצה, חרוסת ומרור במטבחם הקטן, אמרה ורה למרקו בקול פסקני שהסתירה בו את שיברון ליבה:

 ' מעכשיו זה רק אנחנו'                                                                                                   

  ומרקו ענה 'תמיד זה היה ככה ' 
   באותו לילה, העלתה ורה  בעיני רוחה את דמות סבתה הצדקת בלה. בבית הכפרי, בו שכנו שלושה וגם ארבעה דורות, בין אחיה ואחיותיה, ואחותה התאומה, היתה סבתה הנפש הקרובה ביותר אליה. 

בלה גבוהת מצח ובהירת מבט, קראה לנכדתה בשם חיבה "דבוריל'ה" . מדי יום קלעה בלה לדבוריל'ה את הצמות. ושרה לה שירים ביידיש בלחן מלודי . בלה לימדה את דבוריל'ה לאהוב ולכבד את ריבון העולמים, אדון כל הנשמות. יהודים וגוים כאחד. לימדה אותה תפילות שחרית וערבית, שבת וחג. בערב, החליקה על פניה באצבעות מחוספסות מעמל. קראה לה : שיינל'ה כלומר: יפהפיה.

 כשבאו הגרמנים והצעידו את יהודי הכפר. עמדו הגויים בכיכר וצחקו. מישהו זרק אבן ואחרים הצטרפו אליו.             צעדו בשלג וברוח. אביהן כשל ונורה מול עיני אשתו וילדיו.

 מאותו רגע, הוטלה הילדה לתוך עולם אחר, שבו הזמן אינו אותו זמן. כי מי שצועדת בשלג  ביום וישנה בתעלה קפואה  בלילה, יש לה אמת מידה אחרת של זמן, כדי, למדוד בה את ייסוריה.                                                        ורה צעדה עם בני המשפחה שנותרו ובלילות, נצמדה לגופה של סבתה, מתחממת בנשימותיה הקצובות , מתנחמת בפעימות ליבה העייף והשבור. אחרי כשבועיים, התעוררה באחד הבקרים וגילתה שבילתה את הלילה לצד גוויה.  
'מהר מהר' דחקה בה אימה 'ללכת ללכת' 
והילדה המשיכה ללכת, מותירה מאחור את בלה האהובה, הולכת ובוכה והקור מקפיא את הדמעות הזולגות עד שהיו לכדורי קרח .  
שנים  אחרי כן, נסעה בקי לכפר מולדתה חמושה במסרטת וידאו . הכפר ,נקי כעת מיהודים, קיבל אותה בברכה.  
'בטח שזוכרים את המשפחה היהודיה העשירה שגרה בבית הגדול בכפר" .  
שמחו לשמוע שהמשפחה גרה כעת בישראל. בקי הצטלמה עם השכנים שחייכו חיוכים רחבים מדי,  
"לא זוכרים את המלחמה. אלו היו זמנים קשים לכולם".  
אחרי ארבעים וחמש שנות חיים משותפים , בגיל הלא נחשב, של שישים ושמונה, חלה מרקו .

 הרופאים ניתחו מה שניתחו, שמו `קטטר` ומרקו המבויש לא יכול עוד לרדת במדרגות . סבל מכאבים עזים. קיבל משככי כאבים שהועילו רק במקצת. ורה נשארה לצידו.  
`מעכשיו אני רואה רק את בעלי` אמרה למנהלת בקופת חולים הכללית של ארץ ישראל. 
קיבלה כמתנה שעון קיר חרוט: `בהוקרה`. 
בשלוש השנים הראשונות למחלתו, נתן מרקו לורה כסף מדי יום שישי וביקש שתקנה זר של רקפות.

 ורה הלכה לחנות הפרחים  ובחרה בלב כבד את הזר. 

אחרי שלוש שנים, אמר מרקו היגע שלא יאה שוורה תקנה בעצמה את הפרחים.  
באותה שנה, ביום הולדתה, הביאה שרה זר של רקפות.

 רצתה להמשיך את שביב השמחה היחידי בבית ורה הביטה בהן בארשת קפואה, בזק נועז של ריח וצבע , אמרה לשרה:  
`כשתלכי – קחי אותן איתך. ואל תביאי פרחים לבית הזה` . 
שרה כבר התרגלה לאיסורים שהטילו מרקו וורה : 
 "אין לצאת לטיולים, אין להצטרף לתנועת נוער, אין לצחוק בקול רם, אין לארח או להתארח בבתי חברות. אוכלים הכול מהצלחת’.                                                                                      
"אז עכשיו גם פרחים אסור". אמרה כשישבו ‘שבעה’.                                                                                             כשנזכרה באותה יום הולדת אחרונה. האשימה את עצמה,

 איך לא שמו לב לסימני הדיכאון המתקבצים בקצוות הבית כמו עננים שחורים .

 מזדחלים כמו מפלצת ה`איש צל` שפחדה ממנה בילדותה.

 האיש שנוצר מהצללים. שמתחבא בצללים. שמתפשט אם נותנים לו לכל מקום גם לתוך ליבו של האדם.  
בערבו של אותו יום, השליך עצמו מרקו מהחלון ומת.  
ורה עמדה במטבח כשנשמעה החבטה. נשארה עומדת כנטועה במקומה. 

לא יצאה אל החוץ שהתכהה פתאום. גם כשפרצו השכנים והצוות של האמבולנס לתוך הבית ואחזו בה שלא תיפול גם היא .

אדם יכול להתרסק גם בעמידה במטבח. מביט קדימה אל אריחים לבנים . 
למטה נשמעו הצווחות. הקטטר התפתל צהוב כנחש .  
כשנתיים לאחר מות אביה, אוזרת את כל כוחות נפשה, בקי באה לבקר. 

מצאה את אימה , יושבת בגינה הקטנה מתחת לבניין. הימים ימי ראשית הסתיו, והעצים החלו מישרים עליהם. מצהיבים , חומים, הירוק נאבק עוד מעט מאבק סמלי קצר . שיחי הוורדים פרחו באון.  גדולים צהובים, וורודים, אדומים כאש, אדומים כיין. 
בקי התיישבה בשקט ליד אימה והן הביטו בענני קצפת לבנה בשמיים הכחולים כחול עמוק וחי.  
'עוד מעט יום כיפור' אמרה בקי.  
ורה נאנחה ולא הסירה מבטה מהשמיים.  
'הסתיו בפתח' המשיכה בקי בקול חם . 'רוח נושבת, העלים נושרים'.                                                                    על השיח לידן התעופפה צופית כחולה נוצצת. 

ורה הראתה עליה באצבעה וחייכה . 

בקי עצרה את דמעותיה. לפני שהלכה , חיבקה את אימה בפעם הראשונה.                                                            ורה הנידה כלפי בתה בת החמישים את ראשה: 
 'הכל בסדר 'אמרה לה. 'בלי פאניקה. אבא שלך מחכה לי'.  
בערבו של היום, ורה שוכבת על מיטתה. לא נעה. מפת המטבח חוגגת את ניצחונה המסודר והריק. 
בעולם הזה - אין עוד מרקו ואין ורה .

אולי במקום אחר הם כבר נולדו .  
אולי בשדות מוריקים, של אחרי גשם. מתחת לסלעים, בין אלונים, שיחי רותם מצהיבים מתוקים ושיבולת שועל גמישה חיננית, נוריות בוערות וכלניות סגולות צומחות רקפות. פורעות חוק, כדרכם של הפרחים. 
ונער שליבו מלא מזימות תמימות של אהבה, מושיט זר רקפות, לנערה דקה עם גומות 
שחיוכה צחור ורחב ופניה קורנות כמו השמש.