המבריח

הטלפון צלצל, וכשעניתי שמעתי מלמול, גמגום, שיעול. אחר רגע אמר קולו של גבר: "אתה בוודאי שכחת, אבל פעם הבטחת להוציא את הספר שלי. נפגשנו בבאקה, באקה אל גרביה, ונתת לי את הטלפון שלך והמייל. לא שינית אותו אבל אתה לא עונה."

הוא ניסה להזכיר לי את השיחה שנהלנו באותו ערב בבאקה, והתברר שמדובר בארוע מלפני כעשר שנים. הוא אמר לי, "אתה מתחבא? אז עוד אפשר היה להשיג אותך."

"לא, אלא ש..."

"גם אני נוהג כך, אני מתרחק מאנשים."

"מדוע?"

הוא ציחקק, "זה סיפור ארוך, והבטחתי לעצמי שלא אגזול מזמנך."

"שלח לי את כתב היד למייל," אמרתי, "אני מבטיח לקרוא ולכתוב לך."

הוא התעקש למסור לי את כתב היד וקבענו להפגש באותו ערב בביתי. מהעברית הדשנה שבפיו היה ברור לי שמדובר באיש שקרא הרבה ספרים בעברית, למרות שהמבטא הערבי הכבד שייף אותה מעט ולעתים השפה נשמעה מעושה. זה היה באוגוסט, הלחות שיתקה אותי, לא זזתי מהבית ולא היה לי חשק לארח, אני קנאי לחירותי. מה עבר עלי שנעתרתי? חייגתי אליו על מנת לדחות את הפגישה אבל ניתקתי עם השמע הצלצול. רטנתי. חשדתי שהיותו ערבי גרם לי להכנע. נעמדתי ליד החלון והצצתי החוצה אל שדרות רוטשילד. הרחוב המה ולשמים היה גוון אדמדם. המזגן השמיע חרחור רך והזכיר ברעשיו את המאוורר הגדול שאבי התקין מאחורי "רשת הצינון" שחיבר אל החלון בחדרם בקיבוץ. עוד מתקן עולם. עברה שעה והאיש לא הופיע. חיפשתי כוכבים בשמים שהחשיכו, וידעתי שלא אמצא אף כוכב אחד בשמיה של תל אביב. ואז שמעתי מין גירוד בדלת. ניגשתי לפתוח אותה וראיתי איש גבוה לבוש בחולצה לבנה ופפיון צהוב, נעלי לכה שחורות מבריקות לרגליו, ידו הימנית אוחזת בידית טרולי כחול. הוא שאל: "לדלת שלך אין פעמון?"

"הנה כאן הכפתור," אמרתי.

"מה? אני חצי עיוור. זה קורה עם השנים, אנחנו לא מתים בבת-אחת, אלא בתשלומים."

"היכנס," אמרתי. הוא נכנס מושך אחריו את הטרולי ונעמד במרכז החדר.

"לא חם לך? אתה לבוש כאילו לא רותח בחוץ."

"חם? לא. אבי, זכרונו לברכה, היה אומר: 'מה שרואים הוא יותר ממה שחושבים. הלבוש הוא הזדמנות להיות מי שאתה רוצה שיחשבו שאתה.'"

הוא חייך וראיתי ששתי שיניו הקדמיות שבורות. החוותי בידי לעבר הספה, "בבקשה, אני מביא לנו משהו קר לשתות." הוא הביט בי עוקב אחר תנועתי. חשתי שגופי מתקשח. מה עבר בראשי כשהזמנתי אותו? הוא התישב בשקט בקצה הספה, ידו הימנית אוחזת בידית הטרולי.

הבחנתי בעדינות שבפניו הצרות ובעיניו. הוא הרים את הטרולי והניח אותו על ברכיו, פתח והוציא בשתי ידיו חבילה של ניירות שהיתה קשורה בחוט שפגט. הוא הניח אותה על שולחן הקפה. גובהה היה לפחות שלושים סנטימטר. בדף העליון היה כתוב באותיות גדולות: "קדיש".

"וואוו," נפלט מפי, "כמה שנים לקח לך לכתוב את הספר הזה?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו. "מי יודע? את הספר הזה התחיל לכתוב סבי, אחר כך אבי. אני סיימתי אותו, או שכך נדמה לי לפחות, אתה תגיד."

"היכן אתה גר?" שאלתי.

"אני לא גר בשום מקום," הוא כחכך בגרונו, "בכפר הקטן שלנו ליד הים היו בחורים שאכלו כל יום בבית אחר. אבי אמר, "הם לא רוצים לשכוח את הבית האמיתי שלהם." אני ישן כל לילה בבית אחר. יש לי גיס, בעלה של אחותי המנוחה, ואני ישן בביתו שני לילות בשבוע. יש לי חבר, דייג, ואני יכול לישון אצלו כשיש צורך. פעם גרתי בבאקה, אך הבית נדון להריסה והרסו אותו. גרתי בשכירות אך כשהייתי חולה ושכבתי בבית חולים, גנבו את כל מה שהיה לי חוץ מכתב היד והספרים. הדייג שומר לי עליהם ואת כתב היד אני שומר בטרולי. אחרי כל מה שקרה למשפחה שלי בכפר ליד הים ולי, אני לא רוצה להתיישב בשום מקום קבוע."

"מה עשית לפני שהרסו לך את הבית?"

האיש מחה בממחטה את אגלי הזעה ממצחו וחייך אלי, "עשיתי מה שאמרת לי לעשות, באותה שיחה בבאקה – להבריח את עצמי, להתגנב, לחמוק. אמרת אז שהטבע האנושי הוא כזה, שאיש אינו יכול לעשות שום דבר בקו ישר. תמיד צריך לתמרן בין הכוחות של הרשע והטירוף."

חייכתי. האיש הביט בי ועצם את עיניו לרגע ארוך. משפקח אותן, אמר: "ברגע שאדם משיג כוח מסוים הוא נעשה רע. מי שמחזיק בסכין – דוקר, ומי שמחזיק ברובה – יורה, ומי שיש לו עט ביד כותב חוקים שתמיד הם לצידם של הגנבים והרוצחים. הדברים האלה נכונים לגבי המין האנושי כולו, וגם לגבי החיות. הזאבים טורפים את הכבשים, האריות את הזברות. קראתי אצלך שגם כשאביך ניסה להגשים חלומות על צדק ושוויון זה הפך לסיוט. החלומות זה רק כשזה נשאר בראש, תרצה להגשים, זה יהפך לסיוט." הוא לגם מים מהכוס, "אי אפשר לחזור לחיות בצורה נורמאלית אחרי שהורסים לך את הבית. ואם אתה ערבי, עדיף שתלמד להתגנב."

משהו בתוכי רצה שהוא יסתלק. קמתי ופתחתי את החלון. האוויר הזורם נשא צלילי פסנתר, כאילו רוצה לומר, "ראה, יפתח, הבאתי את אלו ואלו – זאת אומרת, ג'אזים אחדים וחיקוי מוצלח של אלה פיצג'ארלד לשיר Dream a Little Dream, for Me, שחרר את עצמך מהאיש... צרות!" אלא שמיד חשדתי בעצמי ושאלתי: "איך אתה מתקיים?"

"אני מבריח," הוא אמר, "אבי גם היה מבריח, אחרי מלחמת העצמאות שלכם, אנשים שברחו לרצועה רצו לעבור חזרה לישראל. הוא היה מבריח אותם. כשבאו המצרים לעשות סדר ברצועה, הם סגרו את הכפר שלנו. הוא הבריח אותנו, ככה הגענו לבאקה. גם סבתי היתה מבריחה, במלחמת העולם השניה, סבי גוייס והיא הבריחה בשר, טבק, וסחורות אסורות אחרות."

"מה אתה מבריח?" שאלתי.

"אני מבריח את עצמי. רק אני נשארתי מהמשפחה שלנו. אחותי התחתנה ומתה ממחלה, אחי הגדול נסע לירדן ונהרג באוקטובר השחור. נשארתי בבית עד שהרסו אותו ומאז אני מבריח את עצמי."

"אז הספר הזה הוא סיפור החיים שלכם?"

"לא, לא. הספר הוא על המלחמה באגו. מלמחמה שהתחיל סבי. כל בוקר וכל ערב הוא היה אומר עליו קדיש, בעברית. למרר לו את החיים. תולדות כל המלחמות באגו כתובות בספר הזה."

"אתה מאמין באלוהים?" שאלתי.

"כן, אני מאמין. אם אין אלוהים, אין תוכנית, אין מטרה, אתה יכול להכות ולרמות ולהרוג במצפון נקי. אפילו לומר שככה זה, עובדה שהאבולוציה הובילה לכך, ושזו האמת של ההשרדות."

האיש התיר את הקשר של החבילה באיטיות, שלף את הדף הראשון ואמר: "זו ההקדמה שכתב סבי. הוא היה דייג, אבל היה לו ספרים שמהם נהג להעתיק: 'אלוהים הוא זאב קוסמי, רודן כל הרודנים, הכול הוא מעשה ידיו: הזאב הרעב, הכבשה המפוחדת, מאבק הקיום, מחלות הסרטן, התקפי הלב, הטירוף. הוא ברא את כל הרעות שאתם מכירים ושאפשר לדמיין. אומרים שהוא גם בורא מלאכים חדשים כל יום. הם מתחנפים אליו,שרים לו שירי הלל, ואחר כך הם מחוסלים, כשהאגו שלהם גדל."

"אז האל שלך הוא איזה זאב שמימי?"

הוא השתתק. נגשתי לעברו ולקחתי לידי חבילת דפים. קראתי שניים ואמרתי: "תשאיר את זה כאן, אקרא. יש לך העתק?"

"לא," הוא אמר, "לא חשבתי להשאיר לך את הספר, גם לא התכוונתי שתוציא אותו לאור. מי צריך ספרים בתקופה שלנו? אפילו לא הסופרים. רק רציתי לדבר איתך."

"אני מכיר כמה שצריכים את זה," אמרתי.

"לא."

הוא נעמד, קשר בקפידה את חוט השפגט סביב לחבילת הדפים, החזיר את החבילה לטרולי שעל ברכיו, התרומם ופסע לעבר הדלת, גורר אחריו את הטרולי. ליוויתי אותו למסדרון. אמרתי לו שוב שאשמח לקרוא את הספר, והוא אמר, "אני מודה לך מאוד. מה יכולה הספרות לעשות? שום דבר. המצאת הנפש מאפשרת לחשוב על הגוף כטפיל, הידיים יכולות להיות חפץ חסר תחושות ביום, אך רכות וענוגות בלילה. אין סתירה בין הפעולות. הן משתתפות במצב הכפול של לא להיות אני ועם זאת להיות שלי. לילה טוב."