דף #6626
ארון ריק
בעיצומו של המפגש המשפחתי לכבוד יום הולדתה של דודה קלרה, ראיתי את צילי בחליפה חדשה לגמרי, שלא ראיתי לפני כן עליה באירועים קודמים. היא הייתה קטנה ממני בשנה, וחשבתי ,לא מגיע לה יותר מאשר לי, משהו חשתי בלב. הייתי בטוחה שגם אמא שמה לב לכך, כי בענייני בגדים- דבר לא חמק מעיניה. הייתי כבר בת תשע ובימי הצנע למדנו, שאם אין לנו משהו- אז אין, לא נהוג לבקש, בטוח היה שאין אפשרות לקנות. צילי פנתה אליי בטון חביב כשהיא לועסת בתאוותנות איזה ביס טבול ברוטב גבינה צהובה: "ראית את הבגדים החדשים שלי? "כן, תתחדשי!" עניתי כחיה פצועה. מה היה אכפת לי להיות חביבה אליה בחזרה, זה לא היה עולה לי כלום וכך פרשתי בפניה את קנאתי המטופשת, הן ממילא בהתנהגותי ההיא לא יכולתי לקנות לי בגדים חדשים. אבל למה להם יש? תהיתי בכעס רב. שיח קט זה גזל ממני גם את התיאבון-כבר לא התחשק לי דבר ,רק חיכיתי לסיום המפגש. עד המיטה הגעתי בכעסי הרב. לא הצלחתי להירגע אפילו עד הבוקר. כשהגעתי לחדר בליל אמש- ניגשתי כדבר ראשון אל הארון הגדול בו. פתחתי את הדלתות החורקות שלו בזעף בעודי מקללת את מצבי ונוכחת לגלות את הדהוד הריק מתפרץ לעברי בלי רחם. רק חליפת בגדי היומיום ניבטה אליי בדממה נעלבת, כאומרת "איני מספיקה לך?"