סל הבריאות

המסדרון הארוך והמואר בדרך לעמדה היה מקושט בתמונות בנאליות. דמותי השתקפה   בפני ילדים מפריחי סביונים. סנטרי חרג מעבר לקווי המתאר של מתיקותם. עיני הנפוחה, הימנית, חירבה את תמימותם. כסותה תחבושת, שרק רצועת גזה מחזיקה מנפילה ומשטחת את שיערי לקרקפת, כהייתי אחת ממשתתפות פסטיבל וודסטוק עם זר צבעוני בשיערי. לא די בכך, היא יצאה לעוד סיבוב ואז נקשרה בקשר קטן מעל אוזן שמאל, תזכורת להשחתה. כאב המהלומה נתון היה בשליטה של חבילת כדורים שניתנו בהוראת הרופאה. שבוע ימים והעין תחזור לעצמה, היא הבטיחה. "ומה עם העלבון? הפחד?" שאלתי. היא הביטה אל מרכז עיני הטובה, מנסה לתפוס את העיגול החום, אבל אישוניי ריצדו ללא הפסק, גם בזו העצומה. היא שלפה מהמגירה טבלט ושוב מילאה את פרטיי האישיים ופרטי המקרה היבש ואז שאלה שאלות סגורות: 

"מאחת עד עשר עני בבקשה על ההיגדים הבאים כאשר אחת מציינת- ההיגד הזה אינו נכון עבורי ועשר מציינת- הוא מאוד נכון עבורי." 

הנהנתי ורצף משפטים הומטר עליי: 

ברגע זה אני מרגיש.ה לחץ בחזה, 

ברגע זה אני מרגיש.ה שעולמי האישי נחרב, 

אני מפחד.ת ללכת ברחוב, 

אני מפחד.ת לחזור הביתה, 

אני לא מצליח.ה להרדם בלילה מאז חלות האירוע, 

לעיתים אני מצליח.ה להרדם עם כדור שינה, 

אני ממעט.ת לצאת מהבית מאז חלות האירוע, 

הסביבה שלי חושבת שהשתנתי מאז חלות האירוע, 

אני חש.ה ירידה בתפוקה בעבודה, 

אם הינך סטודנט.ית/תלמיד.ה- אני חש.ה ירידה ביכולת הריכוז שלי, 

אני חש.ה שהכאב הרגשי התיישב בליבי ומנהל את חיי מאז חלות האירוע,

אני חש.ה שהכאב הרגשי לא יעזוב לעולם,

לאוכל שאני אוכל.ת אין טעם,

אני אוכל.ת פחות מלפני חלות מהאירוע,

אני אוכל.ת ארוחות לא סדירות מאז חלות האירוע,

"איך אני יכולה לענות? האירוע קרה לפני שעתיים," שאלתי. 

"נכון, אבל זה לא כל השאלון, יש מקום בסוף לשאלות פתוחות, בואי נסיים את החלק הזה קודם." 

הרופאה המשיכה להקריא: 

אני רוצה להעלים את הכאב הרגשי,

במקרה של פגיעה על ידי גורם אחר: 

אני רוצה להעניש את הפוגע.ת

אני רוצה שהפוגע.ת ת.ישלם קנס, 

אחרי סיום החלק המספרי בחרתי את סוגי הכאב הרגשי, מתוך רשימה ארוכה: 

עצב, כעס, עלבון, חרדה, פחד, אימה, חוסר אונים, אכזבה, חוסר אמון, מצוקה, זעם, חוסר ישע, השפלה, בדידות, יגון, עייפות, תסכול, תבוסה, תיעוב, רתיעה, שנאה, נטישה, מתח. 

סמנ.י את התחושות הפיזיות המתארות את הכאב הרגשי (ניתן לבחור יותר מאחת): כאב בטן, לחץ בחזה, בלבול, סחרחורות, דופק מואץ, בכי בלתי נשלט, סגירה של הגרון, חולשה בידיים, שלשול, הקאות, כיווץ, קשיי נשימה, כבדות בגוף, תשישות גופנית. 

הרופאה סיכמה את ממצאי בחירותיי והוענק לי ציון 72 מתוך 100. היא צרפה דף הסבר לערימת הניירת. 

"פעם ראשונה שאת ממלאת טופס כזה?" שאלה למרות שנראה שזה היה ברור שאין לי מושג לקראת מה אני הולכת. 

"כן," עניתי בהשפלת מבט, הבחנתי בכפפה אחת זרוקה מתחת לכסא, מטושטשת אך נוכחת. 

"טוב, ביציאה החוצה יש עמדה. יש לך שבועיים. אם תרצי בטיפול, את חייבת להגיש את האבחון הזה."

כשעמדתי מול עמדת הטיפול הרגשי נקודה ירוקה הבהבה בפינה העליונה של המסך. המחשב קלט את השתהותי והתעורר משנתו. "צהריים טובים, בכדי להתחיל, יש לקרב את אחת מעיניכם.ן במקום המיועד ולהמתין לצליל אישור." חץ כלפי מעלה נדלק ונכבה מכוון אותי אל קורא הרשתית שהיה מעט גבוה מהמסך מצידו השמאלי ונדלק בלד לבן. קירבתי את עיני הרואה ולאחר מספר שניות שבה קרן אדומה דקה שחלפה על פני הרשתית שלי מספר פעמים, האור התחלף לירוק וביפ עליז נשמע. חזרתי להתבונן במסך." שלום קארין. כדי לעבד את בקשתך לטיפול יש להזין את  טופס ג'2043  מלא וחתום שניתן לך על ידי הרופא.ה המטפל.ת/עובד.ת רווחה/פסיכולוג.ית/פסיכיאטר.ית. חץ נדלק לכיוון מטה ואור לבן הופיע בהבהוב עדין  סביב חריץ ברוחב נייר. שלפתי את הטופס מערימת הניירת והכנסתי לחריץ. "נקבע לך ציון העונה לזכויות טיפול רגשי, האם את.ה מעוניינ.ת להמשיך?" 

נקשתי קלות על כן. "עלייך לסמן כי את.ה מבין את הליך הטיפול, וקראת את המידע הנילווה לטופס." לא קראתי אבל סימנתי שכן. ידוע לי בגדול מה עומד לקרות. גם כך בקושי הצלחתי לקרוא את המעט שנכתב על המסך, למרות גודל האותיות הסביר, זוהר הירקרקות שלהן כאילו נצרב בעיני המכוסה, כמו כתם עיקש במרכז חולצה שמסרב לרדת גם אחרי שיפשופים בסבון ומים חמים. 

"תודה. המערכת מצאה תור פנוי כעת. אנא פנה.י לחדר 1202, קומה 12. האם לאשר?" 

כן. 

בדרך הביתה חשתי משונה. תהיתי אם זה היה נכון. הרגשתי טוב יותר. היו איתי הדקות שלפני האירוע וזכרון מהלכו, אך הכעס, והאכזבה לא גרו בחפיפה עם האירוע הזה יותר. וגם הפחד אינו נוכח בי. לא פחדתי לשוב לביתי. היו לי שבועיים להתעסק עם זה, אבל בחרתי לפעול מייד. זה היה חזק ממני, ועכשיו אני מבינה גם למה. יש צורך באדישות כדי לחזור מיידית לפעילות מלאה. לא להפסיד ימי עבודה, לא לפחד לעלות לאוטובוס, לדעת שיש מערכת ענישה שעובדת. 

ואיך שהיא עובדת זה לא ייאמן, רק פתחתי את דלת הבית ויאקי עמד מולי, עיניו געשו, כמעט יצאו מחוריהן, פיו רעד. 

"פעם אחת...פעם אחת מעדתי ואת הולכת להלשין עליי?" הוא תקע מולי את הנייד שלו עם הודעת סמס - מחשבונך נגבו 750 שקלים קנס על מעשה אלים ופגיעה בזולת. 

"לא הלשנתי עלייך. זה הטיפול הרגשי, כך הוא עובד. לא מאמינים למילה של הנפגע. שולפים תמונות מהזכרונות ובודקים את מהימנותם. זכרונות טריים נחשבים לאמינים יותר מזכרונות בני כמה שנים." עניתי בשקט, חוזרת על דברי ההסבר שקיבלתי לפני החיטוט במוחי. פניתי אל המטבח לארגן לי כריך קליל. על הדרך הדלקתי את הקומקום. "מה היית רוצה שאעשה? שאפחד ממך? שנפרד כי אני לא מסוגלת להכנס איתך לאותה מיטה. קבל את הקנס בהבנה, זה דרכו של עולם. "

הרגשתי את העיניים שלו בגב שלי. המשכתי בהכנת הכריך. סידרתי שתי פרוסות לחם צמוד צמוד, בצד אחד מרחתי חמאה, בצד השני טפנד זיתים ובניהם שתי פרוסות אמנטל. ערבבתי את הקפה, הוספתי טיפונת חלב בשביל הצבע ועברתי לפינת האוכל. יאקי הלך אחרי, נעמד מולי והביט בי נוגסת ביס שאינו מבייש חיה טורפת בעת צייד. 

"ממא?" שאלתי בפה מלא רוק ועיסת בצק. 

"אז את לא מרגישה כלום? כאילו האגרוף לא קרה? כאילו לא נשפך פה דם, כאילו לא שכבת בשלולית דמעות כמה דקות בלי יכולת לזוז?" 

הבטתי בכתם דמי המהול, תוך כדי לגימת קפה, הוא נדמה כך כאגם עמוק החובה בתוכו סודות אפלים. 

"זה הליך מעניין. אני זוכרת שחיברו את האלקטרודות לראשי.

אני זוכרת את האח בחלוק הלבן שהחזיק לי את היד. 

אני זוכרת את הצביטה ואדמומיות שהופיעה עם ההחדרה של חומר ההרדמה. 

אני זוכרת שישנתי, ועדיין הרגשתי שחופרים לי עם פינצטה בין שבילי המוח, בניסיון לחדור לתוך עומק נפשי. ובכל זאת להזכר בזה עכשיו, לא ממש מזיז לי."

יאקי בחן אותי אוכלת בשקט זועם. הייתי בביס האחרון כאשר הסתובב והלך לחדר השינה משאיר אחריו את הכתם שחיכה לי שאסיים את הכריך. 

הימים שעקבו אחר האירוע, היו מוזרים. ישנתי יותר שעות מהרגיל, והייתי שקטה. אולי אפשר לומר מכונסת. כשניסיתי להבין על מה אני חושבת, הבנתי שאני חושבת על כלום, כאילו המחשבות שלי הן שקופות. ניסיתי לעצור מחשבה אחת, לתפוס אותה מהאוויר אך היא חמקה כמו שקורה למים כשמרימים אותם עם מסננת.  במשרד היו כל הזמן טלפונים מלקוחות פוטנציאלים והפה שלי היה תפוס בהסברים ובסגירת לוחות זמנים או בתיאום נסיעות לבכירי החברה. כשהפה לא היה עסוק בדיבורים, מצאתי אותו עסוק בלעיסה. זה היה משונה, כאילו לא הרגשתי שובע. רצתי למטבח מספר פעמים כדי לראות מה הגיע במשלוחים לארוחת צהריים. ואם זה לא היה מספיק אז בבית ביליתי בעיקר מול המקרר. זה בוודאי לא עזר למצב בנינו. אני ויאקי עברנו למצב שקט. חשתי שהבחירה שלי היתה בעיניו לא לגיטימית ולא סבירה.  כמה שבועות אחרי האירוע הוא השאיר את הצד שלו במיטה מסודר ובמקום הכרית שלו, מכתב כיבד את נוכחותי. 

"יקירה. אם מצאת את המכתב בוודאי הבנת עוד לפני שפתחת אותו. כן, עזבתי. אני לא מצליח למצוא נקודת אור לעניין. אני לא מסכים למעשה שלך, הוא שגוי בעיניי. ואת הנעשה אין להשיב. פגעתי בך. אני יודע איך זה מרגיש, אבל את לא. והחוסר איזון בעניין לא מאפשר לי לישון בלילה. את אמורה לזכור את הכל. את הכאב, את העלבון, את תחושת המחנק. את אמורה לזכור כדי לדעת שלא הייתי בסדר. הטיפול שעברת הפך את הפגיעה שלי לבסדר. כאילו, אל תעשה מזה עניין, כולה אגרוף חזק אל ארובת העין. אז התרגזת, יאללה נלך לנגב חומוס. אני לא מוכן, לא מסוגל כשהפגיעה אינה זורמת, מפמפמת בעורקייך. לא כי אני רוצה ברעתך. חס וחלילה. אלא כי אני מבין שזה פתרון נוראי עבור מערכות יחסים גרועות. זה מוליך אותי אל הקצה כי תמיד תהיה תרופה לא מתאימה למכה שאביא. אני לא רוצה לחיות במעגל הזה, ואת הכנסת אותי אליו ללא רצוני. מבלי לשאול לדעתי. מחקת את הפגיעה ממך אך היא לא נמחקה ממני. איזה עבודה יש לנו לעשות כאן כזוג אם את לא מבינה את חומרת העניין? 

אל תחפשי אותי, אני לא יודע לאן אלך והיכן אשן. אני יודע דבר אחד, אני מעוניין להתרחק מטיפולים ממירים למיניהם, אפילו אם הם כלולים בסל הבריאות. הם משטחים את הוויתי, מעלימים רצונותיי, מוחקים את כאבי ליבי ומשאירים אותי ריק מתוכן. 

אוהב, יאקי."