חייךְ בוורוד

עמדתְ מול החלון, ראשךְ מעוטר משלושה צדדים במסגרת שלו. האור מבחוץ עטף אותך ונדמה היה לי שאני רואה משהו, אבל זה חמק ממני. "נסי לצמצם את עיניך, כאילו את מסתכלת על משהו מסנוור", ביקשתי ואת כיווצת אותן ומתוך הקמטים של עינייך המכווצות ראיתי את ההילה שלך יוצאת לעבר המסגרת של החלון ועוטפת את ראשך ושֵׂעַרֵךְ השחור בצבע סגול אינדיגו עמוק. זה היה כל כך יפה ובאותו הזמן גם כל כך עצוב, כי הבנתי באותו הרגע שההילה שלך במקור הייתה ורודה ורק העצב הזה שאת כל כך מלאה בו, הוא שמוסיף את הכחול הכהה שמתמזג לתוך ההילה שלך ליצור את הסגול אינדיגו הכל כך יפה שאני רואה.

המבט שהיה על פני כנראה הצחיק אותך וכשצחקת ההילה הפכה ורודה קצת יותר. כשעינייך נפקחו לרווחה ההילה נעלמה ואני החלטתי באותו הרגע שאהיה הלבן לאינדיגו שלך - זה שיבהיר ויחוויר אותו עד שיחזור להיות הוורוד שהיה צריך להיות. ניסיתי וניסיתי, אבל כנראה שניסיתי חזק מדי, כי בכל אותה התקופה, כמעט שלא צחקת ובכל פעם שעמדת מול החלון ככה והסכמת לכווץ את עינייך כמו שביקשתי, ההילה שלך רק הלכה ונהייתה כהה יותר ויותר עד שהסגול שלה כבר גָבַל בכחול עמוק ואני הבנתי שאני לא הלבן של חייך אלא השחור שלהם.

אַת עם מישהו אחר עכשיו וכבר לא עומדת מול החלון למעני ובוודאי שלא מוכנה לכווץ את עינייך בשבילי כמו שהיית עושה אז. את הילה שלך אני כבר לא רואה יותר, אבל עדיין אני תוהה - הוא באמת יותר טוב בשבילך ממני?