החריקה
לא עברו שלושה ימים. אפילו לא שלושה. אני צועדת ברחוב הראשי, גומעת את המוזיקה של המכוניות, את הלחנים הנסתרים שבין הצפירות, את שאון החנויות ואת האנשים. המון אנשים. ילדים מלקקים קרטיבים, זקנים מחזיקים עיתון, אנשי עסקים בחליפות ומבט חשוב, אימהות מותשות ומחייכות. לרגע אני עוצמת עיניים וחריקה קולנית צווחת לי במוח, היד על האמברקס, רגל על הבלם, הגלגלים מאבדים אחיזה, הלב עוצר, הנוף בחלון מסתחרר ואני אפילו לא צועקת. והנה, אני פוקחת עיניים ואני שוב צועדת בשקט והשמש מלטפת את הגגות הישנים ועצים עתיקים לאורך המדרכה מתנועעים ברוח והרגליים שלי, אני מרגישה אותן. מה זאת אומרת מרגישה? תמיד הרגשתי שיש לי רגליים, אבל אף פעם לא שמתי לב לאיך שהשרירים מתכווצים ואז נמתחים בכל צעד וכשאני דורכת עליהן, אני מרגישה יציבות של לוליין וכשאני מקדמת אותן אני מרגישה גמישות שעוברת מהצוואר ועד לכף הרגל.
כן, יש עוד קצת כאבים בכתף ימן איפה שנחבלתי, אבל אין תלונות, זה היה יכול להיגמר בהרבה יותר מזה וחוץ מקצת כאב, הגוף פשוט מעקצץ בעונג שאף פעם לא ידעתי שיש בו. לא ידעתי שכל צעד יכול להיות ריקוד עליז של שרירים ורקמות. פשוט אף פעם לא לימדו אותי.
אני נושמת עמוק. מדמיינת את הנפילה ההיא. הרכב מסתחרר במדרון והגג נחבט ואז צד ימין וזכוכיות בכל מקום וצעקה אחת ארוכה ודם ואדמה-שמיים-אדמה-שמיים-אדמה ורגע עמוק של שקט מוחלט ואז סירנות. הרבה הרבה סירנות.
ואפילו שלושה ימים לא עברו, אפילו לא שלושה והעיניים שלי מלטפות את כל מה שהן רואות, את כל מה שיכולתי לאבד ואני ניצלתי בנס. פרופסור בורנשטיין אמר לי בעצמו וגם הפרמדיק וגם האחות ההיא, נחמה, ואני גם יודעת לבד. אני ניצלתי בנס ושני ילדים רצים לידי, אחד בן שבע אולי, רודף אחרי אחותו הגדולה, בת תשע, ואני נושמת את האושר שנודף מהם ואיש אחד מגיע מהכיוון השני והוא מדבר בשצף קצף אל הטלפון "תגיד אתה נורמאלי?" הוא יורק באוויר, "חצי שעה איחור? מה אני נראה לך ילד?!" ואני שולחת אחריו מבט תוהה, לא מצליחה להבין והאמא של הילדים מגיעה פתאום, מזיעה ואדומה, "תפסיקו כבר לרוץ!" הקול שלה צרוד, עצבני, "תכף תתנגשו פה במישהו!"
"גברת" אני ניגשת אליה בחיוך. "מה יש? תשחררי, תחייכי, תני להם לרוץ. מה קרה?" והיא שולחת אלי מבט מופתע שאומר "מי את בכלל ומה את רוצה ממני" ואני מושכת בכתף שמאל "הנה, תראי" אני מצביעה על ספסל ישן שקלט פתאום איזו קרן שמש מבריקה ושני יונים חומות-אפורות אוספות פירורים מתחתיו. "מ-מה את רוצה?" היא ממלמלת בבלבול, מפספסת את האור וגם את היונים וממשיכה הלאה אחרי הילדים.