מנדי או: ש.ר.ג.א

את מנדי פגשתי בפורים האחרון, בערב החג.

לא מאוחר מידי באותו ערב יצאנו אלה ואני לחגוג בבר השכונתי שבקצה פלורנטין וכשהגענו הבנו מהצרחות שלכבוד החג זאת מסיבת ניינטיז מטורפת.

***

אלה, למרות שהיא גבוהה ודקה עם תלתלים בלונדינים ופנים יפות של ויקינגית, התחפשה לרקדנית ספרדייה. היא אספה את השיער לכדור קטן מאחורי הראש, לבשה שמלת מחול שחורה ונעלי סירה מבריקות והתאפרה מול המראה בצורה מוגזמת. אני לא טרחתי. חבשתי כובע קסקט אפור שקניתי בחנות גולשים בסן פרנסיסקו, הפכתי אותו, וזהו.

***

אלה ואני גרים באותו רחוב בפלורנטין. כל ערב כשהיא יוצאת עם הכלב לסיבוב היא מרימה אלי טלפון ושואלת אם אני רוצה לטייל בשכונה. לפעמים זה בא לי טוב ולפעמים לא. כשאנחנו מסתובבים ביחד עם פאי, אנחנו בדרך כלל יושבים לבירה או לפיצה. אנחנו מכירים כבר את כל הברמנים בכל הברים באזור ואת החבר'ה מ'פיצריית הסובל' שבקצה רחוב ויטל. הם סיפרו לנו על מסיבת החג בחלל החדש של ההודנא.

הערב, יצאנו במטרה לבלות וליהנות. בלי פאי. גם היום אלה אספה אותי. בעשר וחצי התקשרה ואמרה שהיא למטה. ירדתי מהר, התחבקנו והתנשקנו והתחלנו לצעוד לכיוון הבר. בדרך עברו על פנינו קבוצות של צעירים מחופשים והרחוב נשטף בשמחה של ערב חג. סיפרתי לאלה איך עבר עלי היום בקפה והיא סיפרה לי על הפורימון שהם עשו בבית הספר שבו היא מלמדת.

***

הגענו. נכנסנו לחלק הקדמי של המקום, לפאב השכונתי, והתיישבנו על הבר. שתינו בירות מהחבית ושוחחנו כהרגלנו, עמוק, על אמנות והחיים והיתמות של שנינו. כן. לי אין אבא ולאלה אין אמא. היום אנחנו בסדר עם המצב, אבל תכלס, יתמות זה תיק. בעיקר מכוון שכאמנים, אנחנו כל הזמן מחוברים למקום של הכאב שבזה. כן. אנחנו יתומים של החיים, אבל מצאנו אחד את השנייה. זה היה גורל בלתי נמנע שניפגש. הכרנו בתואר הראשון לפני כעשר שנים, אבל אז, הרגשנו כחברות לספסל הלימודים ותו לא. בכל זאת החלטנו להישאר בקשר, ובאמת, כיום, אנחנו קרובות כמו אח ואחות. אלה אומרת, שההורים שלנו אי שם למעלה, הפגישו ביננו. אני אומר, יכול להיות. אני אוהב לדמיין את ההורים שלנו על עננה לבנה בשחקים המוארים, אבא ואמא בלונדינים ויפים, מחייכים בגלימות והילה מעל הראש, עומדים על קצה ענן זרחני ומשקיפים למטה על העולם האפל שבתוכו אנחנו חיים את חיינו בשמחה ובתמימות.

***

מאד נהנינו על הבר. החבר'ה סביבנו חגגו והשתוללו, מחופשים ומאופרים ללא הבחנה. ראיתי חייזרים ונערות דיסקו, זומבים וקאובויים, שטן עם קרניים אדומות ושוטרת עם מגלב ומחשוף, רקדני טראנס משוגעים מתפרעים לצד פיות יער עם איפור פסיכדלי שזורח בניאון הסגול... מהתקרה משתלשל כדור מראות שמסובב אורות על כל הרחבה... ברמקולים צורחים "סינג הללויה" במיקס חדש... מכונת עשן מפזרת אובך חללי בכל המקום.

עזבנו את הבר והתחלנו לרקוד. פיזזנו כמו שני מתבגרים אבודים לצלילי הלהיטים משנות התשעים: "רית'ם איז א דאנסר", "אול דאת שי וונטס", "מיסינג", "קולינג מיסטר ויין"... לא יכלנו להפסיק להתרגש. את "דיס איז דה רית'ם אוף דה נייט" של להקת קורונה באמת לא שמעתי שנים, מאז המסיבות בצבא. כל כך הופתענו מהנוסטלגיה השמחה, שלא הפסקנו לצרוח ולהשתולל.

***

לאחר כשעה של טירוף וזיעה יצאנו דרך הרחבה לחצר האחורית. קנינו בירות והתיישבנו על ספסל ארוך מתחת לקיר מתקלף וצמחיה מטפסת.

איש עם חליפה מרופטת וכובע צילינדר גבוה התקרב אלינו לאט, מתנדנד. היה לו שיער אפור בקארה והוא אחז בכוס בירה מלאה. על כיס החליפה הקרוע נצנצה סיכה של תלתן אירי. הבנתי שהתחפש לדמות מתוך הסרט "כנופיות ניו יורק" של מרטין סקורסיזי. לא היה ברור אם הוא שיכור לגמרי או סתם שמח.

"זה מנדי!" קראה פתאום אלה ופרשה את זרועותיה לקראתו. הם התחבקו. הייתי מופתע. "הוא שחקן ב'גשר' וחבר טוב," הסבירה, " לא ראיתי אותו כמה שבועות".

מנדי התמקם ביננו על הספסל ונזהר לא לשפוך את הבירה. לחצנו ידיים והתחלנו לשוחח. הירח היה מלא.

"מגיע לי מזל טוב. נולד לי בן".

"מזל טוב מנדי!" אמרנו אלה ואני ביחד.

"יש לו שם?" שאלתי.

"כן. אברהם יוסף חיים. לא ידענו איזה מהשמות כדאי לתת לו, אז הוא קיבל את שלושתם".

"איזה יופי!" אמרה אלה ולגמה מהבירה.

"אתה יודע", אמרתי, "באמריקה ובאירופה של המאות הקודמות, בקהילות היהודיות, נתנו את השמות הכפולים לתינוקות כדי לבלבל את מלאך המוות".

"באמת?" שאל מנדי.

אלה הביטה בי בתימהון.

"כן. באותם זמנים האמונה הייתה, שאם השטן יגיע אל התינוק כדי לקחת אותו, הוא לא ידע אל מי משני השמות לפנות, יתבלבל, ויעבור לתינוק הבא".

"מרתק" אמרה אלה וחיזקה את האודם.

"כן, אבל זאת לא הסיבה שכשחברה שלי בלימודים נכנסה להריון, חשבנו לתת לתינוק ארבעה שמות ביחד".

"ארבעה שמות ביחד?" שאלה אלה.

הפעם מנדי הביט בי בתימהון.

"כן. השמות היו כל כך יפים, שחשבנו שכדאי לשמור על ארבעתם".

"מעניין. מה היו השמות?"

"שבתאי, רפאל, גורדון ואגמון,

ראשי תיבות: ש.ר.ג.א!



ש- שבתאי, על שם שבתאי השקד, הפרפר האפור והפרוותי עם העיניים על הכנפיים. הוא מסמל בעיני מסתורין אינסופי של הטבע. וכמובן שיש גם את כוכב הלכת שבתאי, שמנצנץ עמוק במערכת השמש.

ר- רפאל, על שם אבא שלי. הוא נפטר כשהייתי בן 3. זה נראה לי מכובד מאד לקרוא לילד, לפחות באחד מהשמות, על שם אבא שלי המנוח.

ג- גורדון, על שם פלאש גורדון, לוחם החלל מהסרטים והקומיקס. הסרט פלאש גורדון הוא חוויית הילדות החזקה והצבעונית ביותר שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני עף בעולמות אחרים ונחשף ליצורים ופיצוצים ברחבי הגלקסיה. גורדון זה שם של חלוץ חלל קוסמי.

א- אגמון, זה שושנת מים, אבל הזכר. לא הפרח הלוטוסי מהקעקועים היפנים אלא התפרחת הירוקה של עלי המים הנפתחים... אני מדמיין את ארמון ורסאי וציורים מופשטים של קלוד מונה... גנים מלבלבים וטבע קסום בשמש הזהב של דרום צרפת... פריחות מרהיבות וצמחיה נהדרת באלפי צבעים חיים... שם כל כך מרגש."

"ואיזה מהם בחרתם לבסוף?" שאל מנדי וסיים את הבירה.

"אף לא אחד. עשינו הפלה".

"אה," אמר השחקן המחופש ונפלו פניו.