״זה שורף״ או התיקון המאוחר

״זה שורף לי שורף!״

״לא שורף בכלל, אמרתי לך, תורידי את הרגליים למטה!״ אמרה אישה שמנה לבת חמש.

״אבל זה שורף לי, זה כואב כל כך!״

בת חמש, צעקה ומשום מה הכאב שלה לגמרי לא נגע בלבה של האישה השמנה, שלפני כמה שנים לקחה על עצמה תפקיד מדי קשה בשבילה, להיות אמא. כשלקחה את התפקיד הזה, הוא הגיע ללא הוראות הפעלה. ללא תדרוך ברור וללא מכינה או השלמת קורסים לקראת התואר. בהנהלה עליונה חשבו שהתפקיד הזה הוא מאוד אינטואיטיבי וקל ליישום, התפקיד הזה תפור לכל אישה ומדוע שהיא לא תעשה אותו על הצד הטוב ביותר, הרי נתוני פתיחה אפשרו לה כניסה חלקה לתפקיד. בהנהלה העליונה לא חשבו שלגדול בסביבה פוסטמלחמתית במדינה מפורקת, זה גורם מעכב ודורש פקטור במקרה הטוב ובמקרה הרע פסילת המועמדת לתפקיד. לפחות מבחן אמריקאי שמאפשר להכשל??  

הסטירה הגיעה באמצע שום מקום ומרחה את הדמעות והנזלת על כל היד של האישה השמנה והיא ניגבה אותה בסינר.   

״תסתמי את הפה אמרתי לך! תסתמי כבר!״, הקול הגבוה ההיסטרי לקראת סוף המשפט הופך לצווחה בטונים גבוהים, איבוד עשתונות ובגלל זה משום מה נהיה פחות מפחיד. בת חמש כבר ידעה לחזות את העתיד הקרוב לפי הטונים, מתי ההיסטריה תגרום לאפיסת כוחות ולעזיבתה לנפשה ומתי הכעס הקר והמבעבע יקבל תפנית של המנעות והתעלמות, מתי יהפוך מילים משפילות ודוקרות ומתי החגורה הישנה תשאיר על העור הרך שלה ציור של זברה. 

בת חמש השתתקה ולא הצליחה להכניס אוויר לריאות וכשלקחה נשימה, הגרון השמיע סוג של קול סוס או חמור שבסיטואציה אחרת היה עשוי להשמע כמצחיק.

 עכשיו העור ברגליים כבר שרף פחות, יכול להיות שהמים פשוט התקררו ויכול להיות שהגוף קפא והכאב הפיזי כבר הרגיש לא כזה מענה. 

השיעול הטורדני הזה, שלא נתן לה להרדם בלילות החנוקים מהחימום המוגזם בדירה הישנה, לא מתכוון לעזוב, גם לא אחרי ארבעים. 

או שאולי בכל זאת, הוא יעלם כלא היה וייקח את הזכרונות איתו וישאיר את הלא בת חמש כבר נושמת עמוק וחזק, מורידה רגלים במים קרירים של הגיגית שבת חמש אחרת מלתה במים בחוף יום התיכון.  

היא תחשוב שאלמלא השיעול הזה, היא לא הייתה מבינה כמה זה טוב כשהרגליים טבולות בגיגית עם מי ים קרירים כשאת יושבת בחוף בקיץ ישראלי.