איפה דינה?

השריקות המסתוריות. הנביחה הרפה. קשה לי לשכוח את הצלילים. אני מנסה. קשה לי לשכוח את הערב המוזר והנורא הזה. ישבנו בחצר ודינה שהיתה שקטה מאד כל הערב פתאום אמרה לי ״אריק, אני חוזרת תיכף. תשים מים.״ לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה אותה. חצי שעה אחר-כך התחלתי לחפש אותה. המפתחות היו באוטו והאוטו היה מונע בחנייה. זה היה סממן ברור שמשהו לא בסדר. מה סממן ברור, זה צעק לשמיים. אני זוכר את הדופק מטפס, אני זוכר את עצמי מחפש תירוצים אבל מבין שמשהו נורא נורא לא בסדר. סרקתי את החניון של הבניין פעמיים, שלוש. היא לא הייתה שם. יצאתי החוצה. חיפשתי בחדר זבל, בפחים, מאחורי הפחים, בחדר דוודים. הראש הריץ את כל התרחישים האפשריים ודמיינתי את הרע מכל ואז דמיינתי את זה קצת יותר רע ואז הרבה הרבה יותר.

לזכות השוטרים אומר שהם לא בזבזו זמן וישר התחילו לדווח בקשר ולסרוק. המפתחות באוטו המונע - זה מה ששכנע אותם. תוך שעה כבר היו מחסומים בכל העיר. איפה לא חיפשנו, לאן לא הלכנו. בשש בבוקר הלכתי לישון. התמוטטתי על הספה. אמרתי לעצמי שזה חלום רע והיא תיכף תחזור אבל ידעתי שאני מבלף. הייתי נורא עייף, הייתי חייב מחשבה אחת חיובית כדי לסגור את זה וללכת לישון. שמת לב לזה פעם? לפני השינה אני חייב איזה ממתק, משהו טוב. אולי זה רק אני ואני מכליל? אני חושב שבגלל זה אנשים אוהבים לקרוא ספרים לפני השינה - זה דרמה של מישהו אחר וזה מרגיע. חיפשנו כמה ימים. זה היה בחדשות, בפייסבוק אבל יוק.

את יודעת שבסוף מצאנו אותה. זה לקח שנים. שנים של טיפולים פסיכולוגיים שלי, של הילדים. שנים של השמנה והרזייה ותקופה ארוכה שלא הצלחתי לצאת מהבית, לעבוד או להפסיק לעבוד ובטח שלא הצלחתי לשחרר את הילדים. התקפי חרדה, סמים, אלכוהול. הכל היה שם. לחשוב שאהבתי אותה. אבל עזבי אהבתי. את יודעת מה זה שמישהו נגוז מהחיים שלך ככה?! את לא יודעת ואומר לך שגם מה שאת מדמיינת זה כלום. אני מאחל לך שאף-פעם לא תדעי.

היא התקשרה אלי יום אחד. כן, פשוט ככה. את מקשיבה לי ולא מאמינה? גם אני לא מאמין. לא הייתי יכול להמציא דבר כזה. הבנאדם נעלם ופתאום הוא עושה לך טלפון. החיים שלך נגמרים - פשוט נגמרים ופתאום הוא מתקשר. רגע, אני רוצה שתביני את זה. אני רוצה שתביני. במוות לפחות יש סוף מסויים. הייתי בקבוצת תמיכה והכרתי אלמנים, אלמנות - זה שכול ואבל אבל הם מתמודדים עם משהו שהם מבינים. הם סגרו את הספר. אני, לפני השינה, לפני הסמים, לפני העבודה האינסופית שהטבעתי עצמי בה - לפני הכל תמיד נאכלתי על-ידי השאלה ״איפה היא? מה קרה לה?״. זה לא סוף. זה לא התחלה. זה לימבו. את תקועה בגהינום. תקועה וכל יום מענים אותך במסרקות ברזל ויום אחד, אחרי שלוש שנים היא מתקשרת.

שיחה באמצע היום, קצת לפני ארוחת צהריים קול של גבר ״Hello, am I speaking with Eric Kramer?״. אני בדיוק הולך במסדרון במגדל שעבדתי בו. תכננתי לדפוק איזה שאכטה, חיפשתי את שולמן שיצטרף אלי. חשבתי שאלה יועצי ההשקעות המנוולים האלו שכל הזמן מתקשרים מחו״ל. ״I have an important message for you, can you find a comfortable room where we can speak privately?״ זה היה מוזר אבל אמרתי לעצמי שהם בטח יספרו לי שזכיתי באיזו הגרלה פיקטיבית וכל השיט הזה. אבל תפסתי איזה phone booth והתיישבתי ובשיא הסרקזם אני כזה ״Yes, bring it on״. היו לחשושים בקו ופתאום היא ״אריק? זו דינה.״

נשמה, תביאי לי כוס מים. אני חושב שאני צריך הפסקה.

לא חשבתי לרגע שעובדים עלי. זה היה הקול שלה, הייתי בטוח בזה. אם כבר חשבתי שאני מאבד את השפיות. לא הצלחתי להגיד מילה ואז שוב פעם היא חזרה על זה ״אריק? אריק, אתה שם?״
״איפה את?״
״אני בסדר, אתה לא צריך לדאוג.״
״מה?״
״אריק, אני צריכה להסביר כמה דברים. אני יודעת.״
״מה?״ באמת שלא ידעתי מה להגיד.
״אתה במשרד? אני יכולה להגיע?״
״מה?״
״אריק תתעשת, אני מגיעה. אתה בקרליבך, במשרד?״
״אני לא עובד שם יותר״
״מה? למה לא אמרת לי?״
״דינה… מה?״
״התפטרת מהעבודה? אני לוקחת מונית ומגיעה, מה הכתובת?
״נתתי לה את הכתובת על אוטומט, כמו שנותנים לשליח של הפיצה והיא ניתקה. הסתכלתי על המכשיר. המשכתי לשבת עוד כמה דקות בתא. התקשרתי בחזרה אבל לא היה מענה. לקחתי כוס מים ואז כוס קפה ואז עוד כוס מים וירדתי ללובי. ישבתי שם אולי שעה. חיפשתי בגוגל את המספר. ניסיתי להתקשר בחזרה עוד כמה פעמים. כלום.

אחרי אולי שעה התקשרתי לאבא שלי וביקשתי ממנו שיבוא לאסוף אותי. ״אני חושב שאני מתדרדר, הייתה לי איזו הזיה על דינה - אני צריך שתבוא לקחת אותי. אני צריך ללכת הביתה לישון.״
״אריק, אני רחוק מתל-אביב. אולי תיקח מונית?״
״לא משנה. אני אסתדר. תודה.״
עליתי חזרה למשרד והתכוונתי להגיד לבוס שאני עף הביתה כשהטלפון צלצל שוב. ״Eric, we are waiting for you in the lobby. Dina would like to see you.״ מיד ירדתי חזרה ללובי.

לפרק הבא