זכרון ילדות

במשך כל השנים שקדמו לחופש הגדול של סוף כיתה ו׳, הייתי בטוח שאבא שלי קוסם רק כי הוא ידע להפוך ילד רע לילד טוב, כל יום מחדש בכמה הצלפות של חגורה. 

ואני הייתי ילד רע, ״המיץ של הזבל האנושי״ אם ככה מתרגמים את זה מרומנית, לכן ברור היה שצריך לתקן אותי. 

עד כמה הייתי ילד רע? נהגתי לדבר עם אחי בזמן האוכל. רק ילד דפוק מדבר בזמן האוכל. 

איזה מזל שמדובר ״רק״ בשבע הצלפות. לפעמים הייתי בוכה מאיזו שטות אחרי בית הספר והוא היה שומע על כך מאימא, זה כבר דרש עונש-עונש, בושה הילד הזה. ״סמרטוט שאת הרצפה לא שווה לנקות איתו״ איך יצא לו ילד כזה עלוב? 

שקיעת השמש הייתה הסימן שלי שזה מתקרב, אבא בדרך חזרה הביתה מהעבודה והוא מצפה לקבל מאימא דיווח על ההתנהגות שלי אחרי שיסיים לאכול, לאחר מכן יגיע תורי לקבל את מה שמגיע לי. 

אני שונא שהשמש שוקעת, גם היום אני שונא את השעה שבה נהיה חושך בתריסים. זה עושה לי בחילה והטיקים משתוללים ומעוותים את הפרצוף שלי. לא משנה שעברו כבר שלוש שנים מהפעם האחרונה שהתחבאתי בארון חומרי הניקוי כמו ילדה קטנה.

הייתי אלוף הכיתה במחבואים אבל בבית זה לא עזר לי בשיט, הוא היה מוצא אותי בכל ערב ושולף אותי מהמחבוא לחדר העונש. זה לא היה כזה קשה, כנראה בגלל שהשיניים שלי נקשו כל כך חזק שאני לא יודע איך השכנים לא שמעו. ולפעמים, כשהייתי שומע את הכיסא שלו חורק מהמטבח, הייתי יודע שהוא סיים לאכול ומקיא - אלוהים, איזה פחדן הייתי. 

בזמן שהתחולל הקסם אמא שלי עמדה מאחור וספרה. היא הייתה מעולה בחשבון, תואר שני במתמטיקה מאיזו אוניברסיטה ממש נחשבת. גם את המכות היא חישבה מעולה, קודם העונש על מה שעשיתי ובסוף עוד שתיים עשרה "למניעה". ודווקא לה יצא ילד אפס. 

הדבר הכי גרוע היה ההכנות לפני ההצלפה, כל הגוף שלי רעד בלי שליטה. הייתי מתכווץ כמה שרק יכולתי ליד המיטה, מחבק את הכרית עם ההדפס של סופרמן חזק כל כך עד שאני בטוח שעצרתי לו את הדם, עוצם עיניים ומחכה שהחגורה החומה תשרוף את הגב החשוף שלי. ואני באמת האמנתי לו כשהוא נתן לי נשיקה בלחי וחיבוק ואמר לי שזה כואב לו יותר משזה כאב לי - רק הוא דיבר, לי אסור היה להשמיע קול.

״משבר הבריכה״ הגיע ושינה את הכל: "תגיד למורה בקייטנה שיש לך פריחה בגב ואסור לך להיכנס למים", אבא היה מרוצה מעצמו ומהפיתרון הגאוני שמצא. קוסם זה קוסם, יודע לשלוף שפן או חגורה מהכובע. "את יודעת איך זה ילדים", אמר לאימא, "הם יראו את הגב שלו וילעגו לו, רק חסר שהוא יתחיל לבכות מולם כמו ילדה". 

אני חושב שברגע הזה הבנתי שכל החלומות שלי הלכו לקיבינימאט, ואז משהו קרה אצלי בראש. כל החברים שלי יקפצו לבריכה ואני הולך לשבת חופש שלם כמו ילד כאפות מתחת לשמשייה ולמות מקנאה? אני לא מתכוון לתת לזה להימשך, ידעתי בדיוק מה אני הולך לעשות - החלטתי שאני את הפחד הארור שלי מטביע עמוק, לנצח. 

הבנתי פתאום שאני יכול להיות קוסם לא פחות טוב מאבא שלי. רק מה, אני אהפוך מילד טוב לילד רע, מפחדן ומשקשק לאמיץ נורא.

הלב שלי דפק כמו משוגע אבל בפעם הראשונה בחיים שלי לא פחדתי ממנו, הכנסתי את היד מתחת לסופרמן ולפתי חזק את הסכין שסחבתי לאמא ממגירת המטבח והעלמתי אותה בכרית. אותה סכין ארוכה שהזהירו אותי לא לגעת בה לעולם, אחרת אוי ואבוי לי. 

ברגע שהוא הניף את החגורה עם הזיזים, הסתובבתי בבת אחת ונעצתי את הסכין הכי חזק שאני יכול בירך שלו. ראיתי את החגורה נחבטת ברצפה ואת העיניים שלו נפערות באימה. 

לפני הצרחה של אמא והקריסה של אבא לשלולית דם היה שקט מקפיא והרגשתי הכי חזק בעולם. את הסירנה של האמבולנס שמעתי תוך כדי ריצה מטורפת ברחוב שמוביל לים, זרקתי מעליי את החולצה והמשכתי ישר למים.