איתי בלי י'

דוד שלי שמעון, שיש לו מוסך בחיפה, נהג לומר לי, כשנפגשנו בארוחות משפחתיות מידי פעם, בחגים ובימי הולדת - "איתי, לפעמים צריך לדעת מתי להפעיל את הברקסים". הוא התכוון לכך שאין ממש צורה נאה להשתלחות שלי על שולחן האוכל, ושאין גם הגיון בכמות הקינוחים שאני מעמיס על הצלחת, אך משפט זה נכון ורלוונטי לכל תחום בחיי, מאז ומתמיד.

***

"יש לך שני י' בשם, וזה מראה על פעילות יתר אנרגטית," אומר ברק הקבליסט ומשרבט כמה קוים במפה הרוחנית שפתח. שירז ואני יושבים מולו בחנותו הקטנה, בקצה שוק התקווה. למרות שמדובר בגבר נאה עם לוק קבליסטי שנראה כמו סדרה בהוט בידור ישראלי, אנחנו בשוק מהלכלוך והבלגן שבמקום.

***

מצאנו את המקובל הכוכבי במקרה, כשהגענו לתקווה ביום אביב בהיר אחד, כדי להסתובב עם מכונית הספורט העתיקה של סבא שלי יחיאל. אנחנו קוראים לטרנטה "קוז'אק" והיא לפחות בת 50, אבל עדיין נוסעת חיה. שלט מצחיק, "חוכמת הקבלה של ברק" וחץ שמצויר בגסות, תפסו את עיננו וכיוונו אותנו אל מבנה קטן שניצב בסוף הסמטה הראשית של השוק.

"שנכנס ונראה עד כמה חכמה חוכמת הקבלה של ברק?"

"ברור!"

***

המשכנו להסתובב עוד קצת בין הבתים הקטנים בכיף שלנו, ולאחר שנרגענו מהנוסטלגיה ביום היפה, החנינו את קוז'אק מאחורי החנות הקטנה.

***

"שני י' ביחד זה כמו בשמו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הטווח האנרגטי הוא אלוקי! זו בעירה קדושה!! טורבו על החיים!!!" ברק מביט בנו במבט דלוק ולוקח את הבאנג מהשולחן. הוא מוריד ראש שלא נגמר ורק מלראות את זה, נגמר לנו האוויר. לבסוף הראש נופל וברק נושף את העשן הסמיך מעל ראשו מצד לצד, כמו קשת בענן. שירז ואני בוהים בו המומים. "כל השמות עם השני י' הם קטלניים," הוא מניח את הבאנג על השולחן לצד קערת הקססה, ובוהה לכיווננו. "יסמין, יניב, מיקי - יאיר, מירי, שירי - יהודית, איציק - כולם! כולכם!! כול השני יודים בשם, בוערים באש הקודש האלוקי!!!" הקבליסט המטורף מאגרף ידיו ומביט בשקיקה עזה בתקרה המתפוררת. לאחר כדקה נרגע, תוקע בנו מבט אדיש ואומר,

"מאתיים שקל."

שירז ואני מבינים שנקלענו לסרט הצגה. למרות זאת אני מוציא מהכיס את השטרות של הטיפים מהמשמרת האחרונה ונותן אלתרמן אחד לברק.

"שנמשיך עם הקניות?"

"דחוף!"

***

באותו יום ובקצה השוק, תוך כדי שיטוט בין בסטות צבעוניות וירקות זרחניים, אנו מבינים, שעם כל הכבוד לחוכמה היהודית העתיקה, את הגיון החיים נמצא במקום אחר. אמנות, מסיבות, משחקי מחשב - הכול נראה ונשמע לנו הגיוני ובריא יותר מהאובססיה הקבליסטית, שתכלס, חסרת משמעות עבורנו.

"וחוץ מזה," אני אומר לשירז, "איתי כותבים עם י' אחת . אִתַּי. גם בתנך וגם בתעודת הזהות, השם שלי כתוב אתי, כך שאני לא בוער ולא קדוש, ובטח שלא "אלוקי"."

"אולי אתה אלוקית? אֵתִי האלוקית?"

"את לא מבינה כמה פעמים שאלו אותי את זה. כשאני שולף את הת.ז עם התמונה מהתיכון, עם תספורת הקארה, תמיד שואלים אם זאת אחותי התאומה. אבל לא. לא אֵתִי, לא בוערת ולא אלוקית. למרות שזה נכון מאד, שאני חי על הקצה."

"אני יודעת, חמוד, אני יודעת," שירז מריחה מלון גדול. "זה כמו הקוז'אק של סבא שלך, שיש לה שני אגזוזים."

"אני בכיוון של מה שאת אומרת אבל לא מבין. מה הפואנטה?"

"שאתה אכן דוהר על הקצה, רק שעם אגזוז *אחד* כמו מכוניות ספורט *של ימינו*."

"אה, כן! בדיוק."

"שנקנה אוכמניות ופטל לקוקטיילים של המסיבה בשישי?"

"בטח." אני מריח את האננס הקטן וממשש את הקיווי. "לא סתם אני הברמן הכי יצירתי בעיר. האמן שבי בא לידי ביטוי גם במשקאות שאני רוקח."

"ברור, אהוב. לכן אני שואלת." שירז בודקת את הבננות. "ואני רק צריכה להתלבש טוב ולארח למופת... ותמיד צחוקים איתנו..."

"לגמרי," אני בודק את האפרסמונים וחושב לקנות מלא פירות טובים לארוחה המשפחתית הבאה, בשבת אצל אמא.

***

איך שלא יקראו לזה, פעילות יתר אנרגטית, בעירה קדושה, קטלניות קבליסטית של שני י', ואם יש בכלל קשר לכך, העובדה היא, שבאמת הייתי פרוע מאד כל חיי. בגן, בבית ספר ובצבא, ובטח בשנים שאחרי, עם הסקס, סמים ומסיבות החשק, תמיד חייתי על הקצה, בחופש מוחלט ובמסגרת של ערכים והגיון, ללא מעצורים. לתפוס ככל יכולתי. אולם, מעולם לא היה בי הרס סופני, ותמיד הרגשתי בטוח במעשי, למרות שלסביבה הקרובה לא היה ברור, מה נסגר איתי, לאן אני הולך ולמה תמיד בכזה פיצוץ? למה הילד כל כך פרוע? אבל לא אכפת לי. בכלל. אני מרגיש חריף כמו סחוג אסלי ואוהב את דרכי. אני מטורף על איך שהדברים מתגלגלים, אוהב את חיי, ועם השנים, בהחלט למדתי להפעיל את הברקסים. היום אני רגוע מאד ומאושר: אמן, ברמן, מיקסולוג - פורח בנפשי בשיא הקול ונטוע עמוק בחיים העירוניים. לא טורבו ולא קוז'אק. ללא ספק, איתי בלי י'.