פספוס

פספסתי את הרכבת בשניה. בזמן שהעברתי את התיק בבידוק הביטחוני שמעתי את הכרוז מבקש מהנוסעים לעמוד מעבר לפס הצהוב כדי לשמור מרחק מהרכבת שנכנסת לתחנה. רצתי ריצת אמוק לעבר הרציף ובאמצע הדרך, על המדרגות, ראיתי את הדלתות מתחילות להיסגר. איך שהגעתי לקרון הקרוב ביותר, האור הירוק שמסמן כי עדיין אפשר לפתוח את הדלת כבה. לחיצות הזעם שלי לא עוררו אותו לחיים, לא פתחו לי את הדלת וגם לא הרשימו מי יודע מה את הסדרן שהביט בי מן העבר השני, בצד של האנשים שכן הגיעו בזמן, משך קלות בכתפיו וסימן לי בנפנוף יד להתרחק מהדלת. לקחתי צעד אחורה, מסתכל בהלם על הרכבת שהתחילה לנוע בכיוון היעד שלי. מרחוק ראיתי רוכב אופניים עצבני בקצה הרציף, מחפש משהו לבעוט בו. משלא מצא גורם חיצוני בעט בגלגל האופניים שלו, מנסה לאזן בין סף העצבים לבין הרצון לשמור על שלמות האופניים.

בעוד אני מעכל את העובדה שעלי לחכות כעת 48 דקות לרכבת הבאה, התחלתי לחשוב מה השתבש בדרך. איפה בדיוק, על ציר הזמן שמתפרש לאורך כל הבוקר שלי, הייתה שניה מיותרת? האם צחצחתי שיניים לאט מדי? האם הייתי צריך לקום עם השעון המעורר ולא לשים נודניק לעוד חמש דקות? אולי יכולתי לוותר על הקפה של הבוקר? הבחור החצוף שעקף אותי בתור לבידוק היה זה שגזל ממני את התענוג? או שאולי בכלל מדובר על שרשרת של טעויות שהובילה אותי לאחר בעצם ברבע שעה. אנשים רציניים תמיד אומרים שכדי להגיע בזמן הם מקדימים ברבע שעה. אף פעם לא הייתי איש רציני.

השנייה הזאת שהלכה לאיבוד איפשהו בין סדיני המיטה שלי לרציף מספר ארבע בתחנת הרכבת הובילה לשרשרת נוספת של פספוסים במהלך הבוקר. את השאטל האחרון לעבודה מתחנת היעד אני כבר אפספס וכמובן שלא אגיע בזמן לפגישה שקבעתי בבוקר. כמה דקות אל תוך הפגישה אני אזכר שפספסתי גם את ארוחת הבוקר שקדמה לה ואסיים את הפגישה כשהבטן מקרקרת או יותר נכון נשמעת כמו ספינה שמנסה לצאת מהנמל ונתקלת בקרקעית רדודה מדי. כדאי שאקנה לי כאן איזה סנדביץ'.

אירועי הדקות האחרונות גרמו לי לחשוב על כל השניות שאנחנו מפספסים במהלך חיינו שמביאות איתן השלכות שלעתים אנחנו אפילו לא מודעים לקיומן. כמו הרגע הזה שבו רציתי ללכת להתחיל עם מישהי בפאב ושנייה אחת לפני שאזרתי את האומץ מישהו כבר ניגש אליה, או כשראיתי ילד מחזיק גביע גלידה בזווית שלא משאירה הרבה מאמץ לכוח המשיכה ושניה אחת לפני שאמרתי משהו היא כבר נמרחה על הרצפה. 

כנראה שהלכתי קצת רחוק עם המחשבה על כל השניות שפספסתי היום ובכלל בחיים, ואולי דברים בכלל קורים בדיוק בזמן שהם צריכים. אולי יש סיבה שאני מפספס את כל השניות האלו כדי להרוויח רגעים אחרים והזדמנויות חדשות שנובעות מלוח הזמנים החדש שנוצר לי בעקבות הפספוס, אבל אם יש משהו אחר שלמדתי מכל הסיפור הזה - מחר אני הולך לכוון את השעון המעורר שניה אחת קודם.

אז עכשיו יש לי 48 דקות להעביר עד לרכבת הבאה ונראה לי שזה זמן מצוין לכתוב על הפעם ההיא שפספסתי את הרכבת בשניה.