מרגלית המלכה של השכונה

כל מה שהיא רצתה באותו הרגע היה, שיפסיק לצרוח עליה שכל השכנים שומעים. איזה עלוב נפש, הוא בטח תכף ירים את היד השעירה והמטונפת שלו וייתן לי בוקס בעין. או בפה. או בבטן. השכנים כבר עומדים בחלון, מאמצים את העיניים בחורים של התריס, אבל היה לילה אפל, גהינום, גם עיוור היה שומע את הצעקות. "בת של זונה, זונה את בעצמך. אני ייגמור אותך היום". איציק השכן מסדר כבר את מכשיר השמיעה שלו. מכשיר מודרני כזה, קטן, שאף אחד לא רואה אותך שאתה חירש. גם כן אינטליגנטים אלו, חשב איציק. רצו לעשות לי חור בראש ולשים לי חילזון. אידיוטים. אני יילך עם חילזון בתוך הראש שלי? מספיק לי שאשתי תולעת. איציק לא מבין מה ברוך רוצה מהאישה שלו, שכל יום, היא יוצאת מהבית שלה מלובשת עם סמרטוטים וחוזרת אחרי 8 שעות וחצי (איציק יודע הכל, כי אין לו מה לעשות כל היום חוץ מלעקוב אחרי בני-אדמים ולהסתכל על השעון החום הגדול שעושה תיק תק בבית שלו). 

מרגלית סוחבת סלים מרשת אדום לבן ולפעמים סלים ירוק לבן ובתוכו רואים, בגלל שזה רשת גדול, עלי סלרי עם ראש ענק, כוסברה, שום, 2 עגבניות וראש של דג עם פה פתוח שיוצא מהלמעלה של הסל, בטח לנשום קצת אוויר לפני הבישולים. לפעמים, היא חוזרת מהקצב עם בשר שמשאיר טיפות של דם מהסכין של הקצב שחתך לו את הצורה ואז כמה ימים, כל השביל מלא סימני דרך וגם אדום במדרגות לקומה הרביעית בלי מעלית, שמרגלית שמה גרה. 

איציק מכיר את "אדון חושב את עצמו" ואת מרגלית עוד מהמעברה שגרו שמה כולם ביחד. "אדון חושב את עצמו" היה הולך שופוני במעברה ואומר לכל אחד מה לעשות. חתיכת עבד כי ימלוך. הפנים שלו כמו תפוח אדמה מלא שורשים קטנים שעוד לא צמחו והבטן שלו נפוחה, שכאילו הוא בלע לפחות איזה שמונה, תשע שקים של בטטות. כמו קוף שהולך בפנים של תפוח אדמה ובטן מלאה בטטות ורגליים של עז. מסתובב כמו חיה מפחידה, כאילו חושב את עצמו בגן חיות, מי ישמע, מלך החיות. מרגלית הייתה ילדה קטנה, אולי שישה עשר עוד לא בטוח, כשכולנו שמנו לב שהוא מסתכל עליה עם עיני העגל שלו, בצורה לא יפה, כאילו הוא רוצה עכשיו להתנפל עליה ולקרוע לה את השמלה שהייתה כבר קצת מקודם כבר קרועה וישר להכניס אותה למחסן שלו ולהשכיב אותה עם הפנים לרצפה, על המזרונים המסריחים שהיה אוסף שמה. כל הזבל'ה של המעברה היה אוסף למחסן מטר וחצי הזה שלו והכל היה מלוכלך ומסריח כאילו שוכבות שמה גופות של עכברים או אנשים כבר עשרים שנה. 

מרגלית הקטנה אלוהים יסלח לאיציק, לא הייתה ההכי יפה שהוא ראה. היא הייתה כמו צימוק קטן, בלי שום דבר שאפשר לתפוס אצלה. אין תחת אין ציצים, העיניים ,כל אחת הולכת לכיוון אחר וגם הרגליים שלה. מה ברוך רצה ממנה, תהרגו אותי, חושב איציק, אני עד היום לא יודע. לא נכנס לי בקלבסה מה גודזילה בן ארבעים ואחד מחפש אצל ילדה בת כולה שישה עשר, אולי חמישה עשר וקצת. מסכנה מרגלית, חראם עליה, כל היום הייתה עובדת כמו חמורה גם בחוץ וגם בבית אצלה. לא בטוח, אבל אומרים שהיו לה איזה שש, שבע אחים והיא הייתה המשרתת של כולם. לפעמים איציק היה עובר דרך הצריף שלהם, איזה לא הרבה על לא הרבה מטר, וכל פעם היא הייתה מכופפת, מנקה באקונומיקות את הרצפה וכל הבוץ הייתה מורחת אותו מצד לצד, לא משנה, רק שיהיה ריח נקי ליזול, כמו בבית חולים. וההוא, התלבש עליה. מרגלית את יפה. מרגלית את עושה לי חשקים, בואי תראי איך המקל שלי בין הרגליים טס לשמיים שאני רואה את התחת שלך זז מצד לצד, מה הייתי עושה לך. 

יום אחד איציק נזכר שראה אותה הולכת במעברה עם הסלים שלה, אולי בצבע כחול לבן רשת. שפתחה את הפה שלה לגרש את הזבוב שנתקע לה מול הפרצוף, היה לה שם שן כן שן לא. כמה שוקולטות ומרמלטות הייתה אוכלת עד שהתרקב לה שם כל הפה. ולא הייתה משמינה מזה בכלל. מה שהטריף את ברוך זה שהוא רצה לתפוס עליה בעלות לפני כו-לם, אפשר לחשוב שהיו לה מיליון קופצים. כשגמרה שבעה עשר חיתן אותה רחמים, האבא שלה, שהיה קצת עיוור ואמר לה - יה בינתי, הוא יעשה אותך מלכה, כמו הסיפור הזה ששמענו כשהיית עוד בבטן של אמא שלך, על זה הנסיך שלוקח מלוכלכת אחת והיא ישר נהיית נסיכה. נתפור לך בעזרת השם שמלה יפה ואת תלכי אתו לבית שלו. תבשלי לו יפה יפה שלא יהיה עצבני עלייך וגם תשמעי הכל מה שהוא אומר לך לעשות, גם את הדבר הזה שמה במיטה שלו שאת כבר לא תהיי בתולה. אוי ואבוי את חוזרת לכאן לבכות לנו. אישה של מישהו צריכה לשים קצת פודרה, להלביש בגד יפה והגבר שלה הוא זה שקובע עליה. שלא תקפצי ותחשבי את עצמך איזה מי יודע מה. מי ייקח אותך עם העיניים האלה שאף פעם אני לא יודע לאן את מסתכלת. לכי, יה בינתי, תגידי תודה שלקח אותך זה. ומרגלית מתחילה לבכות, הטיפות בעיניים שלה לא יורדות ישר למטה, כל טיפה לכיוון אחר. מה לה ולאיש המכוער הזה שנטפל אליה ורוצה אותה רק בשבילו, שלא תלך ותדבר עם אף אחד יותר בחיים שלה. היא יודעת בראש שהוא רק רוצה למשש את המה שמו שלה למטה בין הרגליים, זה שהייתה בת תשע גדליה המשוגע תפס אותה מאחורי העץ וצבט לה שמה חזק, המכנסיים שלו היו פתוחות והנקניקייה שלו יוצאת שמה ובסוף משפריצה לו מים מלוכלכים כמו המכנסיים שלו. ברוך הבהמה הגדולה הזאת עכשיו גם רוצה. אמא שלה אמרה לה שאישה שעושה את הדבר הזה בלי חתונה, יכולה לשכוח מעצמה ומכל העולם וישימו אותה במוסד של משוגעות ובסוף, גם שהיא תמות, היא תישרף בגיהינום. מה הייתה לה ברירה. אם הוא ישים עליה את הידיים של הקוף שלו אחרי שהרב של המעברה ייחתן אותם היא תחתוך לו את הראש. הכל היא תכננה במוח שלה. איך בסוף אולי היא תוותר לו ויהיו לה תינוקות קטנים שזה מה שיוצא שהוא יעשה לה את זה ואיך היא בסוף תשתוק לו ותגיד, לא נורא אני ייסבול אותו בשביל הגוזלים שלי ובשביל שיקנה להם אוכל ופעם בשנה, אולי בחג הפסח, יילך שמה לעיר ויקנה להם נעליים יפים. 

ברוך השם יש לי כבר חמש ילדים טובים. כולם ישנים על שלוש מזרונים ברצפה, אחד בראש לקיר ואחד בראש לדלת. ככה, מסתדרים ברוך השם. קצת לחם, קצת מרגרינה ומלח ובעזרת השם גודלים יפה. לפעמים ברוך מוציא את העצבים שלו שבאו עלי, על אחד הילדים האומללים. אני קצת בוכה, אבל לא נורא, שיגדלו בחורים חזקים מהיד של האבא שלהם. והבנות שלי שיהיו בריאות, לפעמים אני רואה בלילה שהוא בא רק עם התחתונים שלו עם פס כזה חום בתחת שלו ונכנס במזרון שלהם מלטף אותם ומחבק בכל הגוף שלהם והוא מתחיל קולות משונים, כאילו חיה נוחרת עכשיו ופתאום הוא קם לשטוף את הפיפי שלו בדוש שלא יילך לישון עם תחתון מלוכלך. אבל מה נעשה, הוא אוהב את הבנות שלי יותר מידי. גם צריך להגיד תודה לאלוהים. ואני יושנת. יושנת אולי, איזה ארבע עשר שנה ולא פותחת את הפה שלי שלא ירביץ יותר מידי. רק קצת זה בסדר. 

ברוך השם, ברוך העביר אותנו לבלוק של השיכונים. איך אני יגיד. הוא התקדם איתנו בגלל שיהיו לנו חיים יותר טובים משמה, שהיה קודם. שם את הבנים בחדר אחד ואת הבנות בחדר אחר ואני והוא יושנים בסלון. לפעמים כמו שאמרתי פעם הוא יושן עם הבנות בחדר, ככה כמה הוא אוהב אותם. לא נורא. בנות צריכות לאהוב את אבא שלהם וגם כן לעשות כל מה שהוא מבקש מהם. מרסל בת שלושה עשר, כבר קיבלה וסת והציצים שלה גדולים ויפים ולא כמו שאצלי הכל פלטה, אצלה יש הרבה מה לתפוס. 

אני רואה כל הזמן שהמנחוס הזקן הזה איציק השכן, מסתכל עלי ועושה לי פרצופים עקומים כאלה, כל פעם שאני חוזרת מהמכולת עם הסלים רשת, פעם אדום לבן ופעם ירוק לבן. איציק לא טיפש. איציק שומע הכל אפילו שהוא חירש שנתנו לו בקופה את השמיעה האלה באוזניים שלו. ואיציק עוד מכיר אותי משהייתי ילדה קטנה. ואשתו של איציק פרצוף של תחת, תולעת, חושבת שאני כל פעם חוזרת מהמכולת, עושה לו עיניים. פי, כפרה עלייך, מי ישמע, מלך היופי אצלך שם עומד בחלון כל היום, מחכה שעגלה עם חמור תביא לו את הכתר וישים על הראש שלו עם שתי שערות וחצי וכל האף שלו והאוזניים יותר שערות ממה שיש לברוך על הידיים. כל אחד חושב את עצמו למשהו. לאף אחד אין מה לעשות בחיים רק להסתכל על גיברת מרגלית מהטינופת של התריס שלו. 

ויום אחד חזרתי מהמכולת ואיציק והתולעת בחלון ואני חטפתי קריזה על הכל. על כו-לם. על ברוך הזבל הזה ועל אבא שלי רחמים, עליו השלום ועל אמא שלי, הסמרטוטה שלו, ועל עצמי ועל התולעת. ואני צרחתי, והידיים שלי תופסות את השערות ומורטות אותם כמו נוצות של תרנגולת שחוטה, ואת הבגדים שלי אני חתכתי. והכל, כל הפרפורמה הזה, הצגה בלמטה של הבית, לפני שאני עולה הביתה עם הסלים רשת , עם הדם שעולה לי לראס, שמטפטף לי על כולי. על החיים שלי. על המכות שלו. על הדברים שהוא עושה לילדות שלי, שחושב שאני לא יודעת שהוא מכניס את הבולבול המסריח שלו ללמטה שם שלהם בין הרגליים. עליתי במדרגות, ספרתי אחד אחד והגעתי לקומה ארבע, כל קומה תשע מדרגות ועוד תשע מדרגות וככה יצא לי איזה שבעים ושניים מדרגות ודחפתי את הדלת בעצבים וזרקתי את הסל רשת עם הבשר המסריח, שיוצא לו דם כבר מהמכולת, והלכתי למטבח ולקחתי את הסכין הגדול שקנה לי ברוך, שאני יעבוד יותר טוב בבישול והערתי אותו משינה בסלון, נוחר כמו חזיר. אז התחלתי לחתוך אותו, ככה, חתיכה חתיכה כמו הבוכרי מהמכולת, שחותך לי את הבשר והורג לי את הדגים שאני ייבשל מהם אוכל לבהמה שגרה אצלי בבית. ואני חותכת וחותכת והדם יוצא לו כמו מהסל רשת שהבאתי עכשיו ושמתי במטבח. כמה דם יצא לו לברוך. לא כמו של בני אדמים. דם של בהמות. ואני חותכת וכבר מיתכננת איפה אני ייזרוק את היד שלו ואיפה את הרגל ואיפה את הנקניקייה המסריחה שלו, אולי בדשא שאצל השכנים, ואיפה את הבטן שלו מלאה בחרא, אולי אני יזרוק בתוך סיר ואני יעשה לכל הבניין מרק עם כרס של חזיר. וכולי צועקת ומקללת את הכוס של האמא שלו ואת הכוס של כל העולם. 

ואז אני הולכת בשקט בשקט, שהשכנים לא ישמעו, יחשבו שאני משוגעת, ודופקת בדלת של הנחש והתולעת. הם חושבים, אולי אני באה לקחת כוס סוכר או שני ביצים והתולעת מציצה ואני נחמדה. מה שלומך גיברת מר אדון, אולי יש לך לתת לי בבקשה חתיכת מרגרינה בשביל הילדים שלא יהיו רעבים. והיא לא רוצה לפתוח. אבל מר אדון נחש, מה ששם את העיניים שלו בפרצוף שלי כל היום וכל הלילה, פותח לי את הדלת ואומר מרגלית תיכנסי, תיכנסי אצלינו חמודה. אני תכף יראה לו איזה חמודה. ואני נכנסת אצלם בריח של הנפטלין ומסתכלת על הספות שלהם, כל ספה עם סדין בצורה אחרת . אחד פסים חום ירוק. אחד פרחים גדולים ורוד כחול והעין שלי מציצה למטבח פורמייקה חום מגעיל, כמו קקה בבית שימוש והשיש ששבור שמה בצבע של שחור בית קברות. אני רואה את החדר שהם יושנים, בתוכו קרש מכוער מעץ מקולף מזה שכירסמה התולעת ושתי ארגזים, עאלק שידות, שכל אחד יש לו בצד שלו ואני מקבלת עוד יותר עצבים. מה שלומכם היום אדון וגיברת? גמרתם כבר להסתכל ברחוב על מרגלית שבאה עם הסלים רשת והראש של הדג מציץ מלמעלה מסתכל עליכם בעיניים שלו איך שאתם מסתכלים עלי כל הזמן? ופתאום המוח שלי והפנים שלי והאף שלי נהיו אדום. כמו מרק סלק קובה. והסכין שאני היחבאתי מאחורי הגב שלי יוצאת לי ביד מקדימה ואני מתחילה לחתוך את הנחש מלמטה למעלה. ממזר זה, מת מלמטה והראש עוד מסתובב עם הלשון רעל שלו בחוצה והעיניים בולטים מסתכלים עלי פתוח חזק חזק. מר אדון נופל ברצפה בדיוק כששחטתי לו את ראש הנחש שלו והעיניים שלו יוצאות, מתגלגלות למתחת של הספה בסלון והתולעת צועקת, צועקת כאילו מישהו בא לשחוט אותה. ככה, איך שהיא צועקת, אני מרימה באוויר את הסכין שברוך קנה לי לבשל יותר טוב, ובאמת אני רואה שהוא קנה סכין טוב מאד בשבילי, אין מה להגיד, היה איש טוב והידיים שלי מתחילות לחתוך את התולעת הזאתי. בשביל בישול טוב טוב צריך לשחוט קודם את החיות. אי אפשר לבשל אותם חיים, מסכנים, חראם עליהם. וחראם גם עלי. על כל החיים המחורבנים  שלי. 

ואז אני חושבת שיש לנו, בשר חזיר ונחש ותולעת וחסר לנו בסיר קצת עוד משהו ומה מתאים לערבב בפנים שמה עם כל החיות, שיצא בישול טעים טעים ללקק את הידיים. אין לי הרבה זמן לחשוב עד שהזינזנה תגיע ואני ישב שמה בתרצה או באברבנאל ואני צריכה להחליט על משהו, פעם אחד בחיים שלי. ואז השעון מצלצל ועושה קוקו קוקו, ואני ישר אומרת שאולי תרנגולת, כמו שאני ניראית, עם הידיים שלה הצהובות, עם הציפורניים והכבד שלה והטחול והריאות והכרבולת שלה האדומה, גם תיתן טעם אם אני יוסיף לה גם חוויאג' וכורכום וקצת כוסברה. 

אני מתחילה לחתוך לה את הרגליים ואז את החזה הקטן שלה בלי ציצים בכלל, ואת המקור שלה שאין לו שיניים שמה ואז אני נזכרת ששכחתי את ה-כי חשוב. הגרוגרת שלה עם העצמות. אח, כמה טעם יהיה במרק הזה וכמה כולם ירצו לאכול אותו ולא יישאר כלום לברוך הבן זונה הזה. אני לוקחת את הסכין הטוב הטוב וחותכת לעצמי את הגרון והדבר האחרון שאני חושבת עליו במוח הזה הקטן שלי, זה שאולי אלוהים יאהוב אותי ואני יהיה בגן עדן שאומרים שהוא הכי יפה. כמה מלא עצים ופרחים. כולם שם מפסוטים על החיים ואין להם את הצרות שיש כאן באדמה. ואני מקללת בלב שלי, שהחזיר, הנחש והתולעת, אני לא יצטרך לראות אותם יותר אף פעם בחיים שלי. על המנגל יזרקו אותם שמה ויצלו אותם באש של הגיהינום. ומרגלית, התרנגולת, כמו מלכה היא תילך בגן עדן. ושתרנגול אחד יעיז לשים עליה עין או משהו אחר אצלו. ישר עושה אותו תרנגול כפרות, שבע פעמים מעיפה אותו מעל הראש ואחורי זה לוקחת את הסכין של הבישול ושוחטת אותו ככה טוב טוב. אני כבר יראה להם מאיפה משתין הדג ומי זאת מרגלית הייתה בשביל כל העולם. עד מאחורי הים ומעל הכדור של הארץ ועד לפחות יותר גבוה מהירח והכוכבים המיתנצנצים. וכמו שאני מידברת, עצמתי את שתי העיניים שלי, חזק חזק, הלכתי לישון בשקט, לא לקום אף פעם יותר בחיים שלי.