הספד לעצמי

פעם, בתקופת נעוריי, נהגתי ברגעי עצב לדמיין את הלוויה של עצמי. הייתי רואה בעיניי רוחי את כל הקרובים לי בוכים מעל קברי הפתוח, מנסה להרהר מי ממכריי הרחוקים יטרח להגיע ומי יזיל דמעה. במוחי כתבתי את ההספדים קורעי הלב שלהם, המתארים את גודל האבידה ואיזה אדם מיוחד הייתי. תמיד היו נוכחים רבים בהלוויה שלי, ואיכשהו זה גרם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי. כך הייתי ממשיך עד שהיה עולה מחנק בגרון, והייתי עוצר רגע לפני שיגלוש. 

הנה אני מספיד את עצמי, ושוב עולה בי אותה תחושה מוכרת. איני יכול שלא לדמיין את ההלוויה. אני מקווה שלא גמרתי צעיר מדי, ושאכן הגיע קהל מכובד. ראיתי באינטרנט ציטוט של ניטשה - "אדם שופט עצמו לפי כוונותיו, אחרים לפי ההישגים שלהם". בדמיוני אתם שופטים אותי ע"פ כוונותיי, בדיוק כפי שהייתי רוצה. 

אני רואה מרבד של חיוכים בוכיים, דמעות של עצב מהולות בהוקרה על כך שזכו להכיר אותי. משפחה וחברים וותיקים לצד מכרים נשכחים מתקופות שונות בחיי, ששמעו על מותי הטראגי ובאו מכל קצוות הארץ לחלוק לי כבוד אחרון. שורה של הספדים מפי דמויות שונות תשזור את סיפור חיי ואת אישיותי הקורנת לאורך כל מהלך חיי. משפחה, חברי ילדות, חברים מהצבא, מהלימודים, החבר'ה מהעבודה, אשתי וילדיי. דרך הזוויות השונות תתגלה דמותי, נפלאה ונהדרת בכל זמן ובכל מסגרת.

ובתוך החזה של כל העומדים בקהל יחמיץ הלב, הם ירגישו שחבל, ויתקשו להשלים עם אובדני. לרגע אחד יעמדו כל הדמויות בחיי, וירגישו כמה שאני חסר להם. ואני, חילוני וציניקן שכמותי, אשב על ענן בשמיים ואחוש פספוס על כך שאיני נמצא איתם ברגע המיוחד זה. 

ואז נגמר החיזיון. אני מתפכח, חוזר לקיום, ותחושה של עליבות אוחזת בי. אולי זה דבר טוב שאי אפשר להגיע להלוויה של עצמך. אולי רק בהיעדרך המוחלט יצליחו הבריות להגיד עליך דברים יפים, ללא שמץ של ביקורת. אולי הם רק מחכים לרגע בו לא תוכל לשמוע אותם. 

"מות תאנים ימות בסתיו, 
מלא בעצמו 
ומתוק"
יהודה עמיחי