המסע לגן העדן האבוד

חריקות המתכת המתעקמת העירו אותו משנתו. מאז שהוא זוכר את עצמו הן משמשות לו כשעון מעורר. השמש היוקדת בטמפרטורה של למעלה ממאתיים מעלות גורמת למתכת להתעוות בכל בוקר מחדש, מתרחבת, משמיעה חריקות, נמתחת, ובלילות הצוננים בהם המעלות יורדות אל אותה טמפרטורה אבל מתחת לאפס, היא שבה ומתקררת. החללית איבדה מזמן כבר את צורתה המקורית ואת יכולת התעופה שלה. כל המערכות תומכות החיים עדיין עובדות כך שעדיין ביכולתו לחיות שם. מים, חמצן, מזון מסונתז, והכי חשוב, מערכות האטימה של גוף החללית עדיין מחזיקות מעמד. לפי לוח הפיקוד, השנה בכדור הארץ היא 2300 לספירה, אמש חגג את החלפת הספרות מ - 2299 ל - 2300, פעם ראשונה לבד. 

הוריו מתו בשנה האחרונה, החליטו שדי להם ויצאו יום אחד אל פני השטח והתאדו במהירות, משאירים אותו לבד בחללית הישנה שמשמשת להם כבית. אחרי שהתרסקו על הכוכב לפני שלושים ושתיים שנה והקשר עם כדור הארץ ניתק, הבינו הוריו שנגזר עליהם לכלות את חייהם כאן, מבלי כל יכולת לחזור. חלקים רבים של החללית ניזוקו בהתרסקות, וחלקים אחרים פשוט נשרפו בלהט השמש. הדרך היחידה שלהם להודיע למישהו שהם בחיים הייתה על ידי שליחת גשוש קטן, מתקן טיסה בלתי מאויש, עם יכולות ניווט כמו של יונת דואר, שהיה בחללית. הם כתבו מכתב מפורט ושלחו את הגשוש לכדור הארץ. במהירות בה הוא טס אמורות היו לעבור חמש עשרה שנה עד שיגיע לכדור הארץ. הם העריכו שיעברו חמש עשרה שנה נוספות לפחות עד שמישהו יבוא להציל אותם. בינתיים החליטו להקים יחד משפחה, וכך הוא נולד. 

שלושים שנה חיו בתקווה שמישהו יגיע להציל אותם, שנה נוספת חיכו אולי בכל זאת מישהו יבוא, ואז התייאשו ויצאו אל מותם. "אתה כבר איש גדול" אמרו לו, "אנחנו בטוחים שתמצא את הדרך לחיות חיים טובים". לזכותו יאמר שהוא בכלל לא ידע שיש אפשרות אחרת. כל חייו עברו עליו בתוך "זבולון", החללית העתיקה שלהם. לפעמים היה מביט החוצה מהחלון אבל החוץ היה משעמם. אין סוף של מרחבים שוממים ולפעמים ענני אבק. הוא לא הרגיש בודד, או מסכן, או חסר מזל, הוא כלל לא ידע שיכול להיות אחרת. הוריו סיפרו לו כמובן מהיכן הם הגיעו ועל כדור הארץ והאנושות, אבל הסיפורים הללו תמיד נשמעו לו כמו פנטזיה רחוקה ולא מחוברת למציאות בה חיו. 

"זבולון" הייתה אחת מתריסר חלליות שנשלחו לתור אחר גן העדן. גרסה מוקדמת של ספר בראשית, שהתגלתה כחמישים שנה קודם לכן, סיפרה בשני פרקים שלא נכללו בקנוניזציה של הספ, על מסעם של אדם וחווה מגן העדן אל כדור הארץ, את הדרך והפלנטות בהם עברו על מנת להגיע לכדור הארץ, וגם תיארה במדויק את אזור הנחיתה שלהם, אי שם באפריקה. חוקרים שיצאו בעקבות שני הפרקים הללו נדהמו לגלות במעבה האדמה, בדיוק כפי שהיה כתוב, רכב חלל בן למעלה משבעת אלפים שנה. 

האנושות כולה נרתמה לערוך את המסע חזרה לגן העדן. כאות הוקרה וסליחה מהיהודים שטענו לאורך כל השנים כי מה שכתוב בבראשית זאת האמת, הוחלט לקרוא לשתיים עשרה החלליות שנשלחו למצוא את גן העדן האבוד על שם שתיים עשרה השבטים. הם היו החללית "זבולון". מה קרה לחלליות הנוספות הם לא ידעו. התקשורת האחרונה עם כולן הייתה ימים ספורים לפני ההתרסקות, כולן היו בשלבים שונים של המסע, לכולן היו כשלים טכניים רבים, תוצאה של חוסר הסבלנות והחיפזון בתכנון ובניית החלליות, אבל כולן היו בדרך. 

כשהתעורר מהחריקות ולקח לעצמו ארוחת בוקר חשב על כך שייתכן והוריו צדקו בבחירתם למות. הוא לא הבין את המילה הזאת , למות, לא הייתה לה בעבורו כל משמעות. הוא ראה אותם מבעד לחלון קמלים זה בצד זו, מתפוררים ומתפזרים בענני אבק קטנים. זה היה יפה. זאת הייתה הפעם הראשונה שמחוץ לחלון קרה משהו שונה, אחר. זה נסך בו תקווה שאולי יקרו עוד דברים מחוץ לחלון, וכך העביר את זמנו כשהוא יושב שם ומחכה. לאט לאט חלחלה בו ההכרה שרק הוא יכול לעשות שיהיה שם אחרת, בחוץ.

החליט לצאת אף הוא מהחללית אל פני השטח. יצא בלילה. קופא תוך דקות ספורות, נחנק כשהחמצן שזורם בחליפה הפך נוזלי. בבוקר, כשעלתה השמש, הותכה חליפת ההצלה שלו, החמצן הוצת ודקות ספורות אחר כך הפך אף הוא לענן אבק. כמה ימים אחר כך נחת מתקן טיסה בלתי מאויש ליד החללית "זבולון", מסיים את מסעו חזרה אליהם מכדור הארץ עם הודעה בעבורם: "מצטערים, תדאגו לעצמכם".