פורצת גבולות
פוליקר שר ברדיו על דרך בלי מוצא ואני מוצאת את עצמי מזמזמת יחד איתו את התחושות. זה מתערבל לי בבטן עם מלא פחדים ואני לא בטוחה בכלום אבל ממשיכה לנסוע.
ניסיתם פעם לנסוע את כל הדרך מהגליל ועד המדבר? משהו בדרך הזאת כל כך מוכר ומתחבר לנפש שמתרוקנת ונהיית שקטה יותר. גם בכביש שש הסואן אני לא מתנתקת מהשקט הזה, ושכולם יתעצבנו עליי, יסתכלו עליי במבטים כועסים, לא מעניין אותי.
כל כך הרבה זמן לא נסעתי לבד. לא לבד, עם עצמי. החֶבְרָה הכי קשה וטובה שיכולתי לבקש. אני שואלת את עצמי את כל השאלות הקשות ומשאירה אותן פתוחות. חושבת שבמדבר אצליח לקבל תשובות ויודעת שאחזור עם יותר שאלות.
בלילה אני לא מצליחה להירדם. מחכה לאור מתוך החושך. לאור הזה שמוקי שר עליו. כל התנים מייללים בחוץ ואני מפחדת שהמחשבות ישתלטו עליי. רציתי לעזוב, רציתי להישאר. האמביוולנטיות הזאת גומרת אותי ולא נותנת לי לחיות. אני יודעת שזה דורש עבודה ואני באמת מנסה. לא אכלתי כלום כל היום והבטן מתחילה לסמן לי סימנים של רעב אז אני מחממת לי שאריות פיצה שקניתי וזורקת אותה לתוכי מבלי להנות מהדרך. זה לא שחשבתי שזה יהיה אחרת, אבל לא הבנתי איך זה ירגיש. אני לא רוצה להתחרט ולא רוצה לחזור לאחור. אני מבינה שזה הזמן שלי עם עצמי ואני מתכוונת להיות בו עם כל הטוב והכאב.
בדרך חזרה לצפון בועז שר על חופש ואושר, כאילו הם שלובים זה בזה. הוא לא מבין שהם הפכים מושלמים. החופש הזה בלי הגבולות מרחיק אותי מהאושר וזורק אותי הצידה כמו הרוח החזקה בכביש שמנסה להפוך לי את האוטו ואת הלב. אני אף פעם לא בטוחה מה יותר יפה, הדרך למדבר או החזרה הביתה לגליל. הנופים המוכרים מתקרבים והלב שלי מתרגש כמו שהרבה זמן לא קרה. חזרתי עם כמה החלטות ולא בטוח שאצליח לממש את כולן אבל אנסה. החופש הזה הוא מושג מעורפל ואומרים שהוא יכול להתקיים רק בתוך גבולות.
תמיד הייתי פורצת גבולות.