מתוך: קפה בבריקסטון

1

עוד כילד הייתה לי חיבה עזה לקעקועים, זקנים מגודלים ותסרוקות קצוצות. הייתה בי תשוקה עזה לשוט בספינות מפרש עצומות, להילחם בחרבות שלופות, ובכלל, הרגשתי שייך ביותר לאותו זן מלוכלך וסקסי של גיבורי תרבות, שודדי הים המטורללים, עליהם קראתי בספרים וראיתי בסרטים. מאז שצפיתי בפופאי המלח אוכל תרד והופך לחזק וגיבור, גם אני רציתי להיות יורד ים, גדול וחזק, וגם גיבור. גיבור על.

פופאי היה פסגת העולם התרבותי שלי בתור ילד והרפתקאות שודדי הים, במסעותיהם האינסופיים על פני שבעת הימים, הטריפו את חושי. אהבתי לראות ספינות מפרש אדירות עמוסות בימאים מתרוצצים ופיראטים מתקוטטים, אהבתי לקרוא על מסעות בעקבות איי מטמון אקזוטיים, ופופאי, המלח האמריקאי מהטלוויזיה, היה הכוכב הגדול של התרבות הזאת: מדליק, שרירי, עם בחורה שמאוהבת בו כל הזמן ואויב שהוא מנצח בכל פרק מחדש. נהגתי לצייר את פופאי ואוליב מתנשקים בתוך לב גדול של שקיעה ימית בכתום וורוד, עם צלליות דקלים שקופצים לשני הצדדים וכמה שחפים באמצע. זה היה העולם החזותי שיצרתי להנאתי בתור ילד, כחלק מדרכי להגשמה עצמית.

עם השנים בניתי לעצמי סגנון, מראֶה וגישה לחיים, שהיו השתקפות של אותה תרבות שאהבתי בתור ילד. מאז ומעולם ציירתי ציורים בנושא הים, אך עם השנים הוספתי לעצמי קעקועים, עיצבתי את השיער כמו שראיתי בסרטים הישנים וגידלתי זקן. בכל מקום שיכלתי הצגתי את ציורי ספינות המפרש שלי ותמיד אהבתי לשוחח אודות הכלכלה הימית של אירופה הקולוניאליסטית. אולם מרוב שהייתי עסוק בטיפוח עצמי ושקוע בלימודי האמנות באוניברסיטה ובציור בסטודיו, שכחתי מאיפה התחלתי. הנסיעה ללונדון שינתה הכול. 

***

בגיל 20 היה לי תחביב: בכל עיר גדולה בעולם שאליה הגעתי, עשיתי כרטיס חופשי שבועי וטיילתי בתחבורה הציבורית מהבוקר עד הערב. בזמן שחברי שוטטו בג'ונגלים של דרום אמריקה או נזרקו על חוף אקזוטי במזרח הרחוק, אני טיילתי בערים הגדולות של צפון אמריקה ואירופה. משכונה לשכונה, מקפה לקפה, במסעדות אקראיות ובפארקים השונים, לפני עידן הגוגל-מפס, הסתובבתי עם מפה אמיתית בתיק ודיסקמן עם כמה דיסקים, ושוטטתי בעיר מבלי לדעת מה אמצא, או כיצד יראו הרחובות. בטראם, באוטובוסים או במנהרות המתפצלות של הרכבת התחתית, חרשתי את הערים הגדולות מצד לצד בחיפוש אחר הרפתקאות מרגשות וחוויות בלתי ידועות. גם הפעם, אשתדל להסתובב ברחובות עצמם ולא בנפתולי מפה וירטואלית בסמארטפון.

***

כשחברת ילדותי איה שמעה שאני נוסע ללונדון, היא ביקשה שאקפוץ ל'בזאר הפאות', החנות הידועה של צרכי מספרות בשוק של בריקסטון, ואביא לה תוספות לשיער.

"אני לא יודעת מתי יצא לי להגיע ללונדון בעתיד הקרוב," אמרה ערב אחד כשישבנו בבר ברחוב פרישמן, מול תיאטרון בית לסין, "ואני שונאת להזמין בדואר. אשמח אם תביא לי חבילה או שתיים של תוספות. אתה לא חייב, אבל תשמח אותי מאד." בבריקסטון, השכונה המעורבת בדרום לונדון, מתקיים כבר כמה שנים בכל קיץ פסטיבל הבריקסטון ספלאש. זה פסטיבל רחוב אפרו- קאריבי שמתרחש תמיד ביום ראשון הראשון של חודש אוגוסט ומנגנים בו מוסיקת עולם קאריבית וראגיי. יש דוכנים של אוכל אקזוטי, עמדות של די ג'ייז, במה להופעות חיות, גרפיטי, קעקועים, עישונים, ריקודים סוערים ברחובות והרבה הרבה צחוקים בשמש. בכל קיץ, איה ואני מתכננים לנסוע לבריקסטון ספלאש כדי לעשות חיים אבל זה אף פעם לא יוצא לפועל. נסיעה אל השכונה הצבעונית בקצה לונדון כדי להשיג לחברתי הטובה את תוספות השיער, נראית לי כעת כרעיון מוצלח.

"אין בעיה," אני לוגם מהרום עם הקולה. "אקפוץ לבריקסטון ואביא לך בדיוק את מה שאת רוצה". ברקע מתנגן שיר של להקת בלוק פארטי והמקום מפוצץ. אנו מסיימים את המשקאות על הבר ויוצאים החוצה לעשן.

***

מתוך הספר: "סקס בינלאומי וסיפורים אחרים" מאת איתי שקד. לקריאה ורכישה באתר של הוצאת עברית.