1+1

בפאתי העיר, על גרם המדרגות של מגדל הפעמון הישן, יושב לו ילד. הוא מחבק את רגליו בידיו, ראשו נח על ברכיו ועיניו בוחנות את כל אשר סביבו. הוא רואה את כל האנשים הממהרים, את קפיצות הציפור אחר שאריות מזון שפוזר, הוא רואה שקית ריקה אחת שמרקדת ברוח כרקדנית סלונית, נעה ימינה למעלה למטה בפרצי תנועות חדים.

הוא רואה איך עננים משנים את צורתם, וכיצד ישנם פחות ופחות עיניים כמו שלו הנשואות מעלה. הוא רואה כיצד המוכר בדוכן העיתונים הקטן משחק עם שפמו ובוהה במדרכה. הוא בוודאי נזכר בילדותו חושב הילד, ובעובדה שלא חשב שכך יראו ימיו. הוא בטח נזכר בפעם ההיא שנתן לילדה אותה אהב שרשרת שהכין במו ידיו. הוא נזכר כיצד חייכה, ואת הנשיקה על הלחי שבאה לאחר מכן. הוא בוודאי תוהה היכן היא היום.

השעה היא 10:23 לפי שעונו של הילד היושב בחיבוק רגליים, השמש עודנה במרכז השמיים, שרוכי נעליו עדיין פרומים כי איננו יודע עדיין לשרוך אותם, אך הוא גם איכשהו יודע, שהוא איננו ממהר ללמוד כיצד, הוא לוקח את הזמן, ומדי פעם עוצר ומביט על הכל מהצד.

מה כבר יש לו למהר?