אקו

יש ילדה קטנה ביער. היא רק ילדה. סתם ילדה שמסתובבת במעגלים.

הכל נדמה רגיל מאד. יש שמש. עננים. האביב מגיע בכל שנה. אחריו קיץ. הכל נדמה רגיל מאד. אבל לפעמים מגיח מתוך הכלום הדהוד חרישי. הוא עמום וקלוש, ובכל זאת מוכר כל כך שאפילו בתוך הערפל המטושטש היא מזהה אותו. 

היא לא יכולה להסביר אותו. האפשרויות תמיד מוגבלות כל כך. איך מסבירים דבר שאיננו? יש שמש. עננים. ענף פורח. אבל איך מסבירים משב של רוח? 

היא מחליטה לצאת לחפש אחריו. הדרך מתארכת. התרמיל מתמלא ברסיסים של צללים. בימים בהירים וקרים במיוחד היא מצליחה לרוץ מספיק מהר כדי לראות את שוליו מהדהדים לחלקיק שניה על זיז של סלע ומתפוגגים, גוזלים ממנה עוד חתיכה של ממשות.

והילדה כאילו תועה בדרך, נודדת ממסתור למסתור, אבל המסלול מלא עקבות. או שאולי בעצם היא זו שמשאירה אותן. אי אפשר לדעת מי קדם למי, ההד או היא. יש שמש. עננים. ענף פורח. אבל איך מסבירים משב של געגוע?

והזמן הזה הולך ומתארך, אבל האביב תמיד מגיע ליער, בכל שנה מחדש אחרי החורף, ומכסה את האדמה במרבדים משולהבים של כלניות וחרציות. 

היא עומדת ומביטה במרבדי הפריחות ונושפת עליהם בכעס, כדי לכבות את הפריחה, כדי להעלים את המשטחים הססגוניים האלו שפורחים כאילו להכעיס. שמלבלבים ומתחדשים רק כדי שכולם ישתאו וישמחו בזמן שהיא הולכת וקמלה. והכלניות והחרציות רק מעלימות תחתן את העקבות והטביעות שמשאיר עבורה המסלול, והיא הולכת ומתרחקת מכל דבר עד שהפריחה מתייבשת בשרב הבוער של הקיץ והיא נושמת לרווחה שלא רק היא מתכלה בתוך היער הזה. 

עד היום שבו היא מחליטה לצאת משם. מהיער. מתוואי הגעגוע. להפסיק את החיפוש. להפסיק להסתובב במעגלים. היא מתחילה לרוץ. הדרך מתפתלת בין מצוקים סלעיים לנקיקים פעורים. כפות רגליה היחפות נשרטות ונחבלות והיא עוצרת ליד מעיין קטן כדי לשטוף אותן. המים צלולים ונקיים. בתוכם יש שמש. עננים. ענף פורח. אבל אין בהם בבואה. אין לה בבואה. 

היא עומדת מול חסרון בבואתה המשתקפת ומנסה לחרוט בכוח את מראה דמותה במים. מטילה בעצמה פגמים וחתכים וכתמים אפלים, פוערת סדקים בעורה הלבן, בניסיון נואש להפוך לדבר שישנו. לדבר שנדמה רגיל. ובכל פעם שהיא מביטה לתוך המים יש שמש. עננים. ענף פורח. אבל אין לה בבואה. והחתכים והפצעים והסדקים והכתמים האפלים נערמים וניגרים וניתזים לכל עבר עד שהכאב מכריע אותה והיא נופלת על האדמה.

שום דרך לא מובילה מחוץ ליער, כי היער הזה הוא שלך. וגם האביב כאן הוא שלך. והמעיין. והחרציות. את יכולה להפסיק לרוץ.