יום הזיכרון בבנק הדואר

הוא נכנס בצעד מהוסס, לתוך הסניף. איש מבוגר, עם שפם, אבל עם הליכה שמשדרת אנרגיה כבושה. הוא לקח את הפתק של התורים הלא מוזמנים וישב.

כבר 15 שנים אני עובד כפקיד בבנק הדואר, וכל מה שמחזיק אותי בעבודה המחורבנת הזאת, זה האנשים.

כל אחד עם הסיפור שלו, ההתנהגות שלו ובעיקר איך הוא מנהל את הזעם והעצבים שעצורים בו. אתה יכול להכיר בנאדם 50 שנה, אבל ב45 דקות שהוא מחכה בבנק הדואר לתור שלו, אתה תכיר אותו יותר טוב מכל אדם אחר. 

תכלס הייתי יכול לעשות את העבודה שלי פי 20 יותר מהר, אבל אז הכל היה מתקתק, ולעולם לא הייתי מכיר את האנושות ככה. אולי זו הסיבה שאת התואר הראשון שלי באנתרופולוגיה אף פעם לא הצלחתי לסיים.

אז הוא נכנס.

וחיכה. וחיכה. וחיכה. 10 דקות, 25 דקות, וככל שהוא חיכה, ככה הסדק הקטן שהיה לו בפה כשהוא נכנס, שבהתחלה טעיתי לחשוב כארשת פנים עצובה כמעה, הפך הסדק להיות חיוך גדול יותר ורחב יותר, והפתק שהחזיק ביד נהיה מקומט יותר ויותר.

בדיוק כשעברו 45 דקות מאז שנכנס, הגיע התור שלו. הוא התקרב אלי, עכשיו כבר בחיוך מפה לפה. 

״חג שמח!!!״, הוא אמר במבטא זר, מרוחק, עם חיוך ענקי.

״אאאההה... עדיין לא התחיל החג אמרתי לא, זה רק בערב. עכשיו עדיין יום הזכרון״, אמרתי בבלבול.

״לא לא, חג שמח!״ הוא חזר שנית.

״אתה לא מפה?! נכון?״, שאלתי.

״אה יא חביבי.. אני מפה יותר משאתה מפה״, הוא אמר לי.

פתאום המבטא המרוחק הרגיש לי יותר מקומי.

בלעתי את הרוק. 

״היום זה החג שלנו.״ הוא אמר תוך כדי שהסתובב ללכת, ״ובערב, מתחיל יום הזיכרון״.

אמר תוך כדי שהוא יצא מהסניף. הבטתי אחריו וראיתי רק את גבו תוך שהוא יוצא מהסניף וזורק את הפתק המקומט של התור על הרצפה.