דרושה עוד פגישה

׳זה מרגיש כאילו עוד בן אדם אחד שנעלם ואני טובעת׳ אמרתי לענת טיפה מבוהלת , מנסה לעכל את התרחשויות החצי שנה האחרונה.

כבר תקופה שלא הייתי אצלה.

תקופה שלא ישבתי על הספה הלבנה , מורידה נעליים לפני כל פגישה ומתפרקת בין המילים המחזקות שלה לסיפורים הכואבים שלי.

היא תמיד אמרה לי ש ׳מטפל טוב צריך לדעת להגיד למטופל שלו מתי הוא כבר לא צריך אותו׳ , וככה באמת היה , עד שחזרתי היום.

המשכתי וסיפרתי לה שכבר חצי שנה כל כך הרבה אנשים באים והולכים.

חלקם נכנסים קצת יותר עמוק

חלקם נעלמים אחרי שבוע , לא משאירים יותר מחלל קטן.

׳אבל מה עושים עם כל החללים הקטנים שנשארו אצלי בלב?׳ שאלתי אותה כבר מבולבלת

׳ומה עם החללים היותר גדולים?׳

׳ומה עם הלב? מה אם הוא נעלם ביניהם?׳

׳ואיך כל פעם אני מאמינה? הסקרנות הזאת….׳ הצהרתי

׳לפעמים זה מרגיש כאילו תמיד יש אינטרס לכל המילים שעושות לי כל כך טוב׳

׳אני לא רוצה להאמין יותר׳

והיא המשיכה אותי ודיברה , 

אמרה דברים ששמעתי ממנה בעבר.

אבל אני כבר הייתי במקום אחר

בוחרת לא להאמין יותר לכל מי שיספר לי שהוא כאן להישאר.