יום אחד בקיץ 1985
זה לא שלא היה היכן לשחק, עם מה, במה ועם מי. הצעצועים ישנו בקרטון. בובת פלסטיק עם עיניים כחולות הנעצמות בשכיבה וריסים מרוטים, שיער מטולטל בלונדיני וגפיים שמנמנות, נחה לצד פוני חום ושניהם היו מעל סרביז כתום עם ציורים כסופים חצי מחוקים על הפלסטיק הדהוי שלו. הספלים היו בצורת משושה עם פינות סדוקות ומשופשפות, לקומקום תה היה חסר מכסה, אבל זה ממש לא היה משנה, ממילא הבובות מעדיפות למזוג תה ולא לסגור את הקומקום בחזרה. כדור שהתגלגל מתחת למיטה, השתעמם שם בחברת גרב נשכחת, שיערות החתול ואבק שהצטברו שם מלפני שבוע. מיקרוסקופ די חדש גם חיכה ליחס. הוא היה מקבל אותו מדי פעם, אך לא היום. היום היה מוקדש למשהו אחר.
השכן הזקן שכח לסגור את הגראז׳ והלך לענייניו. הדלת החורקת התנתנדה ברוח הקיצית הנעימה והשמיעה קולות מוזיקה מוזרה, זה היה כמעט דיבור שרק אני יכולתי להבין. קראתי לסבטה, הנכדה של השכנה של סבתי. למזלי גם אותה הביאו לסבתא לחופש של שבת-ראשון וזה אומר שיכולנו להקדיש יום שלם, או אפילו יומיים למשחקים וחיפושי אוצרות במקומות הכי נדחים במחסנים של השכנים, שהיו פתוחים תמיד ומלאים בזבל, שהם חשבו שאולי אי פעם יהיה בו שימוש.
היום הגורל שיחק לטובתינו (ככל הנראה מתוך רחמנות) וקיבלנו הזדמנות לגלות מה יש בעולם המקביל, שקוראים לו הגראז׳ של השכן, שבטעות הושאר פתוח, מזמין אותנו להרפתקאות.
סבטה יצאה והצבעתי על דלת הגראז׳ המתנדנדת.
זה היה רכב ישן מסוג כלשהו, ללא גלגלים וחלונות, בטח בן שלושים או אפילו מאה. חוץ מהרכב הזה שהיה נראה בתיקון מתמיד, היו ליידו כל מני כלים פזורים על הרצפה ובתוך הארגזים.
היו גם דברים אחרים, שלא קשורים לתיקונים, כמו גלילי בדים, קשורים בחבל ועוד הרבה דברים שלא היה ניתן לזהות.
הרכב היה חלוד, הריפודים של המושבים שלו היו מלוכלכים וקרועים, אבל זה רק היה מוסיף לו מסתוריות ומזמין אותנו לקפוץ אל תוכו ולהרגיש ביידינו הקטנות את החיספוס של בפנוכו.