אבודים בדיזנגוף סנטר
"איך יוצאים מכאן?"
אני מרים את עיניי מהספר. החלל הרועש חודר לי מחדש לאוזניים, מחנות הפאזל הקרובה אנשים יוצאים והולכים. אני ממקד את מבטי בצהריים שמסביבי, בבחורה הזאת. היא לא צעירה ממני בהרבה, ועדיין - היא צעירה מכדי להבין איך החיים עובדים, איך אפשר להגיע למקומות דווקא כשמפסיקים לחפש. לפעמים צריך להסתבך בתוך המסדרונות. לפעמים צריך לסגור דלת אחת ולפתוח אחרת ורק אז להבין שזו דלת מסתובבת. לפעמים היציאה היא לא התשובה, לפעמים היא אפילו לא השאלה הנכונה שצריך לשאול - לפעמים אין מה לחפש יציאה בכלל.
"יש הרבה יציאות."
הוא עונה. נראה מבוגר ממני בעשור, מבוגר מכדי להבין כמה אין לי זמן לשטויות האלה עכשיו. אני כבר לא מחייכת, יש אנשים שלהיות נחמדה איתם פשוט לא עוזר. אם לא הייתי ממהרת לדייט אולי הייתי נשארת לעשות לו עיניים. אבל הוא בהחלט מבוגר מידי בשבילי, למרות שהדר אומרת שיש כאלה שהאפור תופס אותם צעירים. העיניים שלו רעננות, הייתי נותנת לו שלושים רק על העיניים האלה.
"אוקיי, אז איזו מהן מובילה החוצה?"
אני מניח יד בין הדפים. מצד אחד, מנומס מספיק כדי להקדיש לה את הדקות הקרובות לשיחה, מצד שני מראה לה שאני כן מעוניין לחזור ולקרוא, בכל זאת, התזה. השאלה שלה טיפשית, אבל מורכבת יותר ממה שהיא חושבת. כל היציאות מובילות החוצה, כמו שכולן מובילות גם פנימה. כל יציאה היא כניסה. כל דלת היא אפשרות שלא מומשה, פנימה והחוצה הן רק נקודות הסתכלות דרך אותה דלת.
"אותה אחת שדרכה נכנסת לכאן."
הוא מניח יד בין הדפים. אני מציצה, משהו בגרמנית או אנגלית, מה שבטוח - זה ממש לא מעניין אותי. אני לא חושבת שהוא צוחק איתי, זה היה לגמרי עולה לי על העצבים אם כן. יש לו טון רציני כזה כמו של המרצה שלי לתקשורת, אותו אחד שעברה בין כולן השמועה שהוא נותן ציונים לפי מידת חזייה. לא שזה משנה עכשיו, ועדיין, הייתי עושה לו טובה. לא למרצה, למתחכם הזה. איך שהוא מביט בי ככה עם הראש מוטה לצד, משום מה גורם לי להרגיש שאני באמת מעניינת.
"אם הייתי זוכרת מאיפה נכנסתי, לא הייתי שואלת איפה היציאה."
היא עונה ומשעינה ידיים על מותניים דקות. דווקא בתנועה שלכאורה קצרת רוח נגלית בה נינוחות כזאת, עדינה. זה הכתפיים שלה, עכשיו אני מבין, קודם כשהידיים שלה היו פשוטות מטה, הכתפיים היו אצורות באיזו מתיחות בלתי-נראית. עכשיו כשהן מונחות על המותניים, הן נראות משוחררות בהרבה. אומנות הגוף מול מוסכמות החברה, הייתי קורא ספר עם השם הזה, אם היה.
"אז את לא זוכרת איפה הכניסה? היית כאן עד כדי כך הרבה זמן?"
כן, אני רוצה לענות אבל מחליטה לא לשתף פעולה. אני כאן כבר שעה, מה שעה, אני כאן כל החיים. תמיד נוח לי לברוח לדיזנגוף סנטר. אחרי הלימודים, אחרי הצבא, אחרי שחזרתי ממוסטלת מהודו ורק חיפשתי נוף מוכר שיזכיר לי מאיפה באתי. תמיד הגעתי דווקא לכאן. עם החברים מבית הספר, עם הפריקים מהפורום, עם המרחפים מהקומונה. גם עכשיו, לפני דייט. אני כאן עד כדי כך הרבה זמן ותמיד מרגישה אבודה. בדרך כלל הייתי עם אנשים אחרים, והם ידעו איפה היציאה.
"אני חושבת שהיא הייתה בקומה הזאת, אבל אולי בבניין אחר."
היא מסתכלת סביבה, כאילו מבט ימינה או שמאלה יצליח לתת לה שליטה מחודשת על המרחב. זה ניסיון עקר ושנינו יודעים את זה. הכתפיים שלה מתרפות, אמירת אין-אונים של בחורה שהיא צעירה מידי, צעירה בשביל להבין את מורכבותם של קומות ובניינים, את שירת הארנונה והייקו הטאבו. אין לה קומה ובניין, אין לה אפילו שביל תעתועים שיוביל את דרכה. היא צעירה מידי, גם צעירה מידי בשבילי. לא שאני צריך בת זוג, יש לי תזה.
"את מזהה אולי את החנויות? את זוכרת חנות שהייתה קרובה לכניסה?"
נדמה לי שזה היה משהו עם כלי נגינה, או שואבי אבק, או חנות של בגדים וכפכפים. אני מגלגלת בראשי את כל החנויות שראיתי בשעה האחרונה. משוטטת כדי לשרוף זמן עד הדייט, מסתכלת ולא רואה. מתי בפעם האחרונה נכנסתי לחנות מתוך מטרה? היום פועלים רק מתוך דחף, מתוך רגש, מתוך העיניים שרואות ורוצות. לחשוב ולתכנן זה סאחי. איך אפשר להסביר לו את זה? הוא סאחי מקצה הצווארון ועד לקצה הסנדל של השורש.
"לא יודעת, הכול היה נראה אותו דבר מבחוץ, עכשיו כשאני מסתכלת שוב, הכול נראה שונה."
נפלט לי חיוך. עכשיו היא מדברת לעניין, יש בה הבנה. במבט ראשון מבחוץ הכול נראה אותו דבר, המבט השני הוא זה שמשנה. גם אני במבט ראשון נראה כמו עוד סתם אקדמאי מהורהר, מעביר את זמני בקריאת הספר השביעי של גוגול בשפת המקור. אבל במבט שני... בעצם, מי אני במבט שני? כמה אני מי שאני חושב שאני? ובכלל, אולי אני נראה אחרת במבט ראשון, למשל במבט שלה? רגע. זה עובד גם הפוך? אולי אני רואה אותה כמו מי שהיא לא, אולי היא הרבה יותר ממי שטעיתי לחשוב שהיא במבט ראשון? האם יש לי יכולת לראות אותה כמו שהיא, במבט שני? ויותר מזה, לראות דרכה - מי אני?
"אם תחזרי את אותה דרך שממנה באת, לא תגיעי לכניסה?"
החיוך הקטן שלו הרס אותי, אני מרגישה חסרת נשימה. חיוכים כאלה אין לחנונים המגושמים שאותם אני רגילה לנפנף. בחיים לא הייתי רואה עליו שהוא צ'ארמר, איזה הפתעה. אולי היה שווה להתעכב קצת, שיחכה הדייט מה קרה, הכרנו לפני יומיים כבר הוא קופץ להכניס אותי למיטה? אפילו את השם שלו אני לא ממש זוכרת, לא שזה שינה לי בדייטים אחרים. ובכל זאת, שם זה דבר חשוב כשמכירים.
"לא באתי בדרך מסודרת, סתם עשיתי סיבוב, אתה מבין?"
חשבתי שאני מבין. היה לי ברור לאן כל זה הולך, כלומר את, לאן את הולכת. עם המכנס הצמוד הזה והמותניים האלה והחולצה המחמיאה. התאפרת. את הולכת לפגוש מישהו. היה לי ברור שאת הולכת ואני נשאר לשבת, עם הספר הזה, עם גוגול. אני לא מהאנשים שהיו הולכים איתך, לא בדיזנגוף סנטר ובטח שלא מחוצה לו. אבל עכשיו דווקא בא לי, ללכת איתך, ללמוד את כל המסדרונות. לחפש את כל היציאות, לא למצוא, לא את היציאה לפחות. אבל כן למצוא אותי, מחדש, אולי איתך. אולי לבד. אבל לפחות כשמישהו מחזיק לי את היד.
"הנה התשובה שלך. עשית סיבוב, בגלל זה את לא מגיעה ליציאה. את פשוט נשארת במעגלים."
הוא הצליח להצחיק אותי. נתתי לו את אחד החיוכים הנחמדים-באמת שלי. מוזר, הכיר אותי עכשיו וכבר נדמה שהוא מבין אותי הרבה יותר ממה שאני מבינה את עצמי. ברור שאני לא מגיעה ליציאה, אני הרי תמיד במעגלים. כל החיים הייתי. האמת? בא לי לפרוץ את המעגל. לשלוח לדייט הודעה שאני לא באה. לא יכולה. לא הצלחתי למצוא את היציאה, דיזנגוף סנטר, אתה בטח יודע. אה, אתה לא מפה? אז אתה לא תבין. בעצם, בא לי לשלוח לו את האמת. לא בא לי. כרגע יש משהו אחר שאני רוצה.
"רוצה לעזור לי לעצור את הסיבוב? כלומר, להראות לי איפה היציאה?"
היא לא הייתה צריכה יותר מזה בשביל לגרום לי לסגור את הספר. אפילו לא ראיתי איזה עמוד. אפילו לא הוצאתי סימנייה. לפעמים להיות תקוע באמצע ספר זה בדיוק כמו להיות תקוע בדיזנגוף סנטר, כשאתה לא מוצא את היציאה.