העיר המרחפת | פרק 1 מתוך 4

מרכבת האש המתינה לו מחוץ לבית, רתומה לשישה סוסי להבה. ניסן חשב שהמרכבה מהודרת מדי בשבילו, אבל לא באמת ציפה שיביאו אותו על חמור. הוא תהה לעצמו אם יש לכך קשר כלשהו לייעוד המצפה לו.

באותו לילה לא נרדם איש בכפר. אנשים, נשים וטף נדחקו מחוץ לביתו של ניסן, מבקשים להתקרב עוד ועוד אל המראה שלא מן העולם הזה. בני הכפר כבר זכו לראות בעבר הלא רחוק מעט מכבודו של המושל הקשיש, אך מרכבת האש הייתה מעבר לתפישתם המוגבלת של הכפריים.

שני אנשים לבושי לבן המתינו לו משני צידי המרכבה, תווי הפנים שלהם מטושטשים, והבעתם אדישה וחסרת רגש. אחד מהם הושיט יד לתמוך בו וסייע לו להיכנס אל המרכבה. ניסן התמקם בנוחות על הספסל הרחב והמתין.

בני משפחתו היו המראה האחרון שנחקק בזיכרונו מכפר ילדותו. אימו החבוקה בחיקו של אביו, ממררת בבכי, יודעת כי לא תזכה לראות עוד את בנה, ואביו המשתדל לשמור על ארשת פנים חתומה, אף שניסן הצליח לזהות דמעה זעירה בזווית עינו.

כשמרכבת האש הייתה רחוקה דיה, ואורות הכפר נדמו כגחליליות באפלה, החלו הסוסים להתרומם מעל הקרקע. אף שרכב במרכבת אש, היכה אוויר הלילה הצונן בפניו כשריחפה המרכבה אל מעבר להרים הגבוהים. לא חלף זמן רב והם היו מעל לעננים. הירח זהר בשלמות מעליהם, מורה את הדרך אל העיר המרחפת. הטיסה הייתה ארוכה ושקטה. פסיעות הסוסים באוויר לא השמיעו כל רחש, ושני מלוויו הלבנים לא השמיעו הגה, ותרדמה שלווה השתלטה עליו.

כשהתעורר, נפקחו עיניו למראה מרהיב. עיר זהובה זרחה לפניו תחת ירח כסוף, מרחפת מעל עננים אפלים ברום הרקיע. צריחי מגדלים הזדקרו למרום לצד כיפות זהב המסתתרות מאחורי חומה גבוהה ורחבה. קשתות אבן מחופות נחושת חיברו בין גגות בניינים. גשרים ארוכים, מקומרים ורחבים גישרו בין חלקי העיר, ומתחתם זרמו בנחת נחלים שמימיהם החזירו את אור הלבנה.

המראה שריגש יותר מכול את הנוסע היה אותם מאות תושבים שמילאו את חומות העיר ורחובותיה. הגברים עטו גלימות ארגמן מעוטרות אבני חן מנצנצות, ואילו הנשים לבשו שמלות מקושטות וענדו שרשראות זהב. את ראשיהן עיטרו נזרי זהב, ונטיפות זהב נטפו מתנוכי אוזניהן. עיני האנשים בהקו באור יקרות, מביטים בכמיהה אל מרכבת האש הקרבה לאיטה. הם נופפו בידיהם בממחטות רקמה וקראו קריאות ברכה לעבר הנוסע בשפה שלא שמע מימיו, ובכל זאת הבין היטב.

מרכבת האש צללה לעבר שערי העיר. דלתות הארזים הכבדות והעתיקות נפתחו לפני סוסי האש בלי קול. מאחורי הדלתות ניצבו שתי שורות של משמר כבוד. חיילי ראווה שמימיהם לא טעמו טעם קרב, מעוטרים ומקושטים בבגדי רהב, יצאו לקבל את פניו.

אנשי השמיים הנרגשים עמדו מצידי הדרך הראשית, מברכים את הנוסע ומטילים לעברו רצועות נייר בשלל צבעים בעוברו ביניהם במרכבת האש. הדרך הובילה אל הארמון הגבוה שניצב בלב העיר המרחפת. בשערי הארמון קיבלו את פניו עוד תריסר חיילי ראווה, מכובדים למראה אף יותר מחבריהם שבשער העיר.

מרכבת האש נעצרה בכניסה לארמון. שני מלוויו לבושי הלבן קמו ממקומם בפנים אדישות ופתחו למענו את דלת המרכבה. המלווה שסייע לו להיכנס למרכבה הושיט את ידו לסייע לו לרדת ממנה. הנוסע ירד בזהירות במדרגות המרכבה ועמד על אדמת העיר המרחפת, תוהה לעצמו איך ייעודו יכול להיות חשוב דיו כדי לזכות אותו בכבוד הזה.

קולות הברכה והגיל של התושבים השתתקו לאיטם, ודממה מוחלטת תפסה את מקומם. מתוך הארמון פסע לקראתו המושל. זקן לבן וארוך ירד מפני המושל והגיע כמעט עד קרסוליו. בגדיו הפשוטים של הקשיש היו בניגוד גמור לבגדיהם המרהיבים של תושבי העיר. אך עיקר ההבדל שבינו לשאר הבריות בעיר המרחפת היה המבט העגום שעל פניו.

הנוסע הביט ביראת כבוד במושל העיר. חלף זמן־מה מהיום שנפרד ממנו. הוא זכר את קולו הצלול ואת תבונתו העמוקה והעתיקה. אך אף שהספיק להכירו לא מעט, טרם הצליח להבין את פשר עצבותו. הוא היה מושלה של העיר החזקה בעולם, וככל הנראה, גם האדם העתיק ביותר מכל בני האדם.

המושל נעמד לפניו, הביט בעיניו והניח ברכּות את שתי ידיו הזקנות והחיוורות על כתפיו, לוחש אליו בקולו הצלול, "ברוך בואך, ניסן. ציפיתי לבואך בקוצר רוח. אני תקווה כי הנסיעה עברה עליך בטוב." ניסן הנהן בראשו וניסה לחייך, אך התקשה בכך בשל מבטו של המושל, שנותר עגום גם בשעה שבירך אותו בלבביות.

המושל שחרר את ניסן מאחיזתו והכריז בקול רם, שנשמע עד לקצה העיר, "בני העיר המרחפת מקבלים בברכה את פניו של בעל הייעוד. אלפי שנים חיכינו לבואו, והינה הוא כאן לפנינו. מי ייתן ויאיר ייעודו את פנינו לנצח!" הקהל הנרגש הריע לקול המושל בתשועות רמות.

לאחר דקה ארוכה, שבו כולם והשתתקו. ואז, כאילו עומד לפניהם מנצח נסתר, החלו כולם לשיר יחד המנון שקט, נוגה ועתיק יומין:

שכולה אכולה / למה תבכי
הנואש ליבך / מאשר תחכי
קיצי נמשך / וארך חושכי
הוחלי עניה, / לי עוד מעט, כי
אשלח מלאך / לפנות דרכי
ועל הר ניצן / אנסוך מלכי.

ההמנון הלך והתמשך עוד ועוד, ועיני האנשים הנרגשים נתמלאו דמעות. תושבי העיר המרחפת שרו את ההמנון המלא כאב וגעגועים בלב מאמין ובוטח. ניסן לא היה יכול שלא להתרגש מן המאורע. המושל, שעמד לצידו, שר ככל נתיניו את ההמנון הארוך, אך ניסן חש שההתרגשות אינה מפעמת בו כבשאר השׁרים.

בתום קבלת הפנים המרגשת, הובילו את ניסן אל חדר גדול ומפואר שהוקצה לו בראש הצריח המרכזי שבארמון. ניסן נשכב במיטה הגדולה והנוחה שהוצעה לו, אך דעתו הייתה טרודה. בני העיר שמחו לבואו בשל ייעודו, אך גם הוא וגם הם לא ידעו מהו אותו ייעוד. וכך, על אף העייפות הרבה, התקשה ניסן להירדם באותו הלילה.

ביום הבא, לא זכה ניסן לפגוש במושל. שלושה אצילים קשישים וקשקשנים היו לו למורי דרך, והוא נאלץ לסייר בחברתם שעות רבות ברחבי העיר. לכל מקום שהגיע, יצאו אנשים ונשים לקראתו, ומלוויו הסבלניים הציגו את הנוסע הנכבד לפני כל אחד ואחת מאזרחי העיר המרחפת. את סעודת הצוהריים סעד באולם מפואר במרכז העיר, מוקף סועדים רמי דרג, שרים בכירים ופקידים חשובים.

רק מאוחר בלילה תם היום המפרך, וניסן זכה לשוב לחדרו המפואר. הוא התרחץ ולבש את בגדי השינה המהודרים שהוכנו לו. הוא ידע, שגם הלילה יתקשה להירדם. והפעם, לא רק בגלל התהיות על הייעוד שלו, שכן, משהו נוסף הטריד אותו. במהלך הסיור הארוך, הבחין ניסן, כי משהו משמעותי חסר בעיר הזאת, אך התקשה להצביע עליו. הכול היה נראה מושלם וקסום, יקר ועתיק כל כך. ובכל זאת, משהו היה חסר. משהו חשוב.

בימים הבאים, המשיך הנוסע להכיר את העיר המרחפת. הוא פגש אזרחים רבים, חזה בעושרה ופארה של העיר המרחפת ולמד על חוכמתה העתיקה והעמוקה. ובכל הימים האלה, בעודו תוהה על ייעודו ועל החיסרון הנסתר בעיר, לא פגש הנוסע במושל אפילו פעם אחת.