פגישה בבית קפה

מידד התיישב עם אסנת במרפסת של בית קפה לא רחוק מבית הספר המקיף ההתיישבותי שבו לימדו את אותם המקצועות, בית ספר של קיבוצים ומושבים; שתה הפוך קטן והיא אמריקנו קר, והם עישנו סיגריה ודיברו על ענייני השנה החולפת והשנה הבאה. ענייני בית הספר עניינו אותה יותר משעניינו אותו, אבל היא עניינה אותו יותר ממה שהוא עניין אותה, וזה היה זה, וזה היה בסדר, חוץ מזה שהיה חם כי היה אוגוסט, ומשבי הרוח הקלים הספורים שיפרו את המצב ואיפשרו את התארכות הפגישה, אבל לא יכלו לעשות מעבר לזה, וגם הוא לא. 

הייתה לה השפעה גופנית עליו. היה לה תחום של השפעה, כמו אזור מגנטי. כשהיה רחוק היה משתחרר ממנה, וכשהתקרב הושפע, והוא החל לתהות מחדש האם זה זה, וזה בסדר, אם לא ניתן לשנות את מסלול מחדליו בקשר אליה, והוא תהה מה היא חושבת עליו בשלב זה ביחסיהם ביתר דיוק. מה תמהיל רגשותיה כלפיו, אם בכלל הוא מעסיק אותה רגשית אפילו קצת. הוא חשב שיש שם לפחות כעס, אבל הוא לא ידע בוודאות כי היא הייתה אישה שצפנה בליבה דברים, והוא לא יכל לדעת למרות שהוא הכיר אותה שנים רבות, איזה רבע מחייה, ולמרות שהיא אמרה דברים מפורשות, כי היא הייתה הפכפכה.

היא הודתה לפעמים בחיבה ובמשיכה אליו, וביטאה אפילו רגש עמוק, אבל היא הכחישה חד משמעית שאי פעם הציעה לעשות עם זה משהו אפילו שטחי, בגלל ש - כך היא אמרה - שניהם היו נשואים ועמיתים לעבודה, וידידים, ומשפחותיהם מיודדות ובנותיהם חברות, וגם בהתחשב בקשר נוסף שהיה לה עם גבר אחר, והקיבולת הרגשית שלה, והיא רצתה לפשט דברים, אז היא פישטה אותו.

והוא חשב שרק בגלל מגבלות השפה, האהבה שלו אליה, קרויה באותו השם שקרויים רגשות מקבילים שלעולם לא ייפגשו כמו אהבה בין בני זוג, בעל ואישה.

הוא נאלץ לקבל את קביעתה, שזה מוחו המתעתע בו דברים כאילו שאמרה על הלעשות משהו בקשר לזה, ולא היא. הוא התבונן בה מכל מיני זוויות ובכל מיני חלקים בפנים ובגוף ושאל את עצמו אם הוא לא מחפיץ אותה בעצם, ואחר כך הוא חשב אם לומר לה שהוא אוהב אותה. האם תיתן לו את המבט המתפעל, שיש בו קורטוב של אמת וקמצוץ של שקר, עם קצת קורת רוח וקצת אי נוחות, שנתנה לו בפעם פעמיים הקודמות? או שמעשה הווידוי הזה נשחק והפך לטורח, והמבט שלה יהיה אחר, לא כזה נעים. 

אסנת שעונה על כורסת קש מפלסטיק. הוא מתבונן בה, בפרופיל שהפנתה אליו, בעשן הסיגריה שנשפה. הוא אוהב את תווי פניה, את עיניה, את שפתיה, את האף, ואת הגוף שלה. ואת קולה ואת אופן הדיבור שלה, ובפרט כשהיא צוחקת. 

האם הוא בחר בטוב בעולמות האפשריים, עולם החלומות הבלתי ממומשים? ולמה הוא מתעקש לחשוב שבכלל הייתה למי מהם בחירה?