ההההההה

או בקיצור: זלמן זוזבסקי, הדייר מדירה ארבע, בקומה ראשונה שהיא לא קרקע, ברחוב סמטה פלונית שבע

        עד הראשון במאי זלמן זוזובסקי היה איש לא חשוב בכלל. הוא לא עשה שום דבר חשוב, וגם לא קרה לו שום דבר חשוב. את זלמן איש לא מכיר, כולם כבר מתו. אף בעבודתו כמחלק עיתונים, לא הכירוהו. אפשר היה לחשוב שהוא מחלק עיתונים בהתנדבות, אך רישומיו אכן היו קיימים, פשוט השם זלמן זוזובסקי לא היה קיים בלבבו של אף אדם. למרות שהוא הדייר הוותיק ביותר בבניין, אפילו דיירי הבניין בסמטה פלונית שבע לא הכירוהו. בדירה מספר ארבע הוא חגג את בר המצווה עם אביו כשהוא יתום מאם, בדירה מספר ארבע הוא ישב שבעה על אביו, ובדירה מספר ארבע הוא העביר את זמן הסגר שהתחיל בסוף חודש מרץ של שנת הקורונה.

        אם היתם שואלים את דיירי סמטה פלונית שבע, לפני הראשון במאי, מי הוא זלמן זוזובסקי? הם קודם כל, כנראה היו נתקעים כבר בשם - זוזו-מה? - זלמן? מה זה השם הזה זלמן? - ואחרי שהתגברו על מכשול השם, היו מתחילים לתהות על קנקנו. אחד מהם, כנראה יואב, מדירה מספר שמונה, היה אומר שראה איזה זקן, עם שלט לבוש לגופו של העיתון "ישראל היום", נכנס לתוך הבניין אך מעולם לא ראה אותו שוב. לאה, הדיירת המבוגרת ביותר בבניין אחרי זלמן, מדירה מספר חמש, היתה אומרת שהוא נראה לה כמו רוצח, אך אין ברצונה להשמיץ אדם שאין היא מכירה את תווי פרצופו או את צלילי קולו. ובן המכונה "בנו", מדירה מספר שש, במקום לענות על השאלה, כנראה היה שואל - האם אתם רוצים להתחיל להתאמן אצלו בכדי להיות שרירי ותימני כמוהו.

        האם למרות כל הנאמר לעיל, האיש העונה על השם זלמן זוזובסקי, יכול להיות הגיבור של סיפורנו? או האם איש ממכריו המתים היה מאמין שזלמן יהיה גיבור של סרט, סדרה או אפילו סיפור קצר שנכתב כדי להצליח להעביר את הזמן בנעימים בסגר השלישי? אם איש אינו מכיר את זלמן, לא רואה את זלמן או שומע את זוזבסקי, האם בכל זאת זלמן זוזבסקי באמת קיים? גם אם לא, הוא אכן קיים, גם כאשר אינו מורגש על ידי איש. מכיוון שעד הראשון במאי, זלמן לא היה צריך אישורים על עצם קיומו. עצם העובדה שמפתחו מצליח לפתוח את דלת דירתו, זאת היתה הוכחה מספקת בשביל זלמן לעצם קיומו. 

        וכך בראשון במאי, מודעותו של זלמן הגיעה אליו כשהוא עומד מול החלון המשקיף על רחוב קינג ג'ורג', אך אין בראשו אף שמץ של זיכרון לכך שהסיר מעצמו את שמיכת מיטתו, הזדקף, הוציא רגל אחר רגל משטח המשכב ונעמד על האריח המתנדנד שבחדר שנתו. אדם אחר היה טוען שאולי אדון זלמן כלל לא ישן במיטתו, אלא נרדם על הסורגים, אך זלמן ביטל טענה זו כאשר בדק מול המראה האם ישנם סימני סורגים על פניו. זה היה הרגע הבודד ביותר בחייו של זלמן. לא היה לזוזבסקי מי שיוכיח לו את לילו, את שנתו, את ליבו.

        אחרי שהתחיל הסגר, כדי להעביר את הזמן ובעיקר כדי להרגיש בקיומו, זלמן היה פותח וסוגר את דלת דירתו, לעיתים דחופות יותר, פותח וסוגר, פותח וסוגר, וכשהיה במצב רוח שטותובסקי למדי היה גם יוצא מן הדלת אל תוך חדר המדרגות ומצטנן בטמפרטורה הקרירה השוררת שם (מנהג שרכש באחד מימי הקיץ כדי לחסוך במזגן). על אף שנורא אהב להציץ דרך עינית הדלת על דיירי הבניין וכך להכיר את סודותיהם הכמוסים ביותר, בראשון למאי, זלמן זוזבסקי שמע את בנו הדייר שדר בדיוק בדירה מעליו, טורק את הדלת וגורר את רגליו לירידה במדרגות הבניין. זלמן שלנו אזר אומץ, שיחרר את ידו מידית הדלת והחליט להשאר מחוץ לדירה, עם דלת פתוחה, למרות הכל, ונגד כל הסיכויים. זלמן עמד קפוא בנעלי בית על גבי שטיח הכניסה, טמפרטורת חדר המדרגות ציננה את עורפו וסימרה מעט את שורשי שיבתו ורגע לאחר מכן, האקלים התחיל להשתנות. זלמן הסתכל על המנורה המאירה את הקומה הראשונה של הבניין וחשש לרגע שמא האור יכבה. צעדיו של בנו הלכו והתחזקו ויחד איתם פעימות ליבו של האנטי גיבור שלנו. ברגע שאחד מתלתליו השחורים והמקורזלים ביותר של בנו ביצבץ מעבר לקיר המעלית שהסתיר את המדרגות הפונות לקומה העליונה, ליבו של זלמן החסיר פעימה.

        זלמן הרגיש כאילו מפרקי ידיו זרים לו ואינו יכול לעשות תזוזה קטנה שבקטנות. הוא תהה האם הוא באחד מחלומותיו, בהם הוא ער אך גופו עדיין ישן, ובפנים הוא רק משתוקק לחזור אל חלומותיו. מוחו קדח עד כדי שאם בנו היה מסתכל טוב על אוזניו השעירות של זלמן, הוא כנראה היה מבחין בעשן היוצא מהן. אך לבסוף זלמן הצליח להזיז מעט את ידו השמאלית, השתלט על מחשבותיו הסבוכות ותהה - מדוע אני מחוץ לבית? - ובדיוק ברגע שבו הופיעה סימן השאלה, בסוף שאלתו של זלמי, שפמו הסטלינסטי של מאמן הכושר המכונה בנו, חלף על פניו של זלמן כאילו לא היו, כאילו אינו היה קיים, כאילו הוא לא מרגיש דבר, כאילו אני לא כותב עליו כרגע סיפור, כאילו הוויתו של זלמן זוזובסקי כולה היא כאילו אחד גדול. ואז הגיע הרגע שכולנו תמיד מייחלים אליו בראשון למאי, כשאנחנו צריכים לקום מהמיטה בבוקר גם כשאין סיבה ממשית, או כשאנחנו רוצים לנשק את האישה שאנחנו כל כך מפחדים שתגיד לנו לא, או כשתינוק שצועד בלי שאבא אומר לו - בוא אלי. באותו הרגע בראשון למאי, בסמטה פלונית שבע, בקומה הראשונה ולא בקומת הקרקע, בחדר המדרגות, מחוץ לדירה ארבע, על גבי שטחון הכניסה לממלכת זוזובסקי, לקח זלמן נשימה כל כך עמוקה, שהמרחק בין שערות חזהו התרחב, ומגרונו הופק צליל שרבים מכם כנראה היו מתווכחים עד זוב דם על פשרו. מה זלמן ניסה לבטא או לומר? הוא בעצמו אינו יודע, אך מה שזוזובסקי אכן ידע, הוא שבכוונת צלילו הייתה ההשתוקקות ליחס אנושי. דבר שנמנע ממנו מאז שנאסר עליו לצאת לעבודתו, מאז שכל מכריו מתו, מאז ששכח כיצד פונים אל בני אדם, מאז שמנעול הדלת נותן תוקף לקיומו, מאז הראשון למאי לפני מספר לא מבוטל של שנים, כאשר זלמן הלך עם אביו לתהלוכת הפועלים, למרות שאינם החזיקו ידיים בתוך ההמון הרועש, אביו נורא התרגש מהתהלוכה. וכשזוזובסקי האב הסתכל על זוזובסקי הבן עם דמעות בעיניים, והפיק צליל שנשמע משהו כמו "הההההה". לא חזק ולא חלש, פשוט "הההההה", מעין נשימת אנחה הגובלת בגניחה עם ניחוח זוזבסקי למדי, הבין זלמן גיברונו את פשר הצליל שרובכם כנראה לא היה מבין ובעיקר בנו הדייר המשופם.

        זלמן אומנם היה איש לא חשוב בכלל, שלא ראה דבר חשוב בכלל ולא חשב מחשבות חשבות בכלל. ואתם אולי תוהים - אז למה לכתוב עליו? כי בראשון למאי, בזמן סגר, כשהיציאה מהבית אסורה בהחלט, זלמן זוזובסקי נעמד עם נעלי ביתו על שטיח קטן שהתאים למידותיו והפיק צליל, אבל צליל כזה שמעט מאד אנשים הפיקו כלפי אנשים אחרים ושלא נאמר לאנשים הקרובים להם ביותר, ולכן זלמן זוזבסקי הוא גיבור.