חזק, עדין או מאוזן?
"אבל שיהיה עדין" היא אמרה בשקט מבטה נעוץ בידיו.
"אני דווקא הימרתי שאת תעדיפי אותו חזק" הוא אמר מחוייך, מסיט את קווצת שערו לאחור.
"זה נכון לכל שעה אחרת של היום, אבל את הבוקר אני אוהבת להתחיל לאט".
לקולה התגנבה בת צחוק שהוא לא הצליח להתעלם ממנה. הוא הרים את מבטו לעברה, קווי המתאר של גופה הנערי שיחקו למולו תחת בד חולצתה השקוף. הוא ידע שאסור לו להיקשר. הן לא נאמנות לאורך זמן. מיד כשהן שומעות על זוג ידיים חדשות הן עוזבות אותו ונודדות הלאה. בה היה משהו אחר. המבט בעיניה גרם לו לרצות לחבק אותה ולא לתת לעולם לחדור פנימה. היא נראתה לו אבודה. או שמא היה זה הצורך שלו למצוא נחמה ומקלט לנפשו.
"אולי ניפגש באמצע?" קולו התנגן, והיא הישירה מבט סקרן אליו. "מאוזן".
היא הייתה בטוחה שלא שמעה היטב, "סליחה?!" היא ידעה שהסומק בלחייה יסגיר את שפירשה בעיני רוחה.
הוא נראה מבולבל לרגע, אך מהחיוך שהתפשט על פניו היא הבינה כי גם הוא קלט את כל האפשרויות שהמילה הבודדת כללה. זו אכן יכולה להיות התחלה נפלאה לשבוע חדש, אבל הוא הבטיח לעצמו כי לא ייכנס שוב לאף מיטה אלא אם כן יתעורר בה גם למחרת. "הקפה. מאוזן. לא חזק מדי ולא עדין מדי. מאוזן" הוא אמר עדיין בחיוך והגיש לה את הקפסולה האדומה.
היא נדה בראשה לחיוב, לא הצליחה להוציא מילה מפיה מרוב תדהמה. הוא דיבר רק על הקפה כל הזמן. היא השיבה לו את המיכל האדום הקטן. "כן, מאוזן".
היא אהבה את הצליל שבקולו. ואם הקפה שלו טוב כמו שאומרות כולן אין ספק שהיא תחזור. החלב השמיע את קולות מחאתו תחת זרם האוויר הלוהט.
"לא יותר מדי" היא ספק ביקשה ספק הנחתה.
"עד הטיפה האחרונה" הוא סינן בשקט, יודע שהיא מקשיבה לו.
כן, עכשיו זה כבר מאוחר מדי לסגת. הוא ראה כיצד היא מעבירה את ידה בשערה הגולש כמנסה להשליט סדר ביקום גועש. "תודה!" היא אמרה בשקט, הישירה אליו מבט ואספה את הספל שהגיש לה. אצבעותיה ריחפו לשבריר שנייה על אצבעותיו. זה אבוד! עתה משהרגישה את חומו. התמכרה.