ויליאם התתרן

ויליאם התתרן חזר עטור ניצחון מן המלחמה. שנתיים לא היה נסיך קנט, שהפך עתה להיות מלך אנגליה, בביתו. הוא יצא את מחוז קנט, מכורתו, ובמסע כיבושים מרהיב ניצח את הדוכס ממרלבורו, הכניע את הרוזן משרתון וכבש את נחלותיו רחבות הידים של הברון מאסקוט. לאחר שאנגליה כולה נכנעה תחת פרסות פרשיו, פנה צפונה למלחמה הגדולה מול הקלטים אדומי הזקן. אותם קלטים, הידועים גם כסקוטים, היו לוחמים עזי נפש ועקשנים. אפילו הקיסר הגדול אדריאנוס ירא אותם ובנה חומה שחצצה בינו לבינם ויצרה את הגבול העומד עד היום.

ויליאם עבר בראש השיירה בשדות הרחבים השוכנים ליד ארמונו. כרי הדשא היו מוריקים ואנשים רבים התקהלו לאורך הדרך והריעו למלכם הגיבור. ככל שהתקרב אל ביתו, נזכר באהובת ליבו, הנסיכה מרגוט. הוא התגעגע אליה ובמשך השנתיים שחלפו חשב עליה מידי יום ומידי לילה.

הנסיכה הייתה אישה עדינה שגדלה במשפחה עניה באחר הכפרים הסמוכים לארמונו של הנסיך מקנט. ויליאם היה חובב ציד, ובאחד ממסעות הציד שלו, ראה את מרגוט, הנערה היפה, עובדת בשדה. שלח ויליאם שליחים לכפר לתהות על קנקנה ולאחר מספר ימי חיפושים הגיעו השליחים אל ביתו של ארתור. ארתור, אביה של מרגוט, היה נפח. מידי בוקר היה קם לעבודת הפרך בסדנה וחוזר לעת ערב בפנים לוהטות וידיים מיובלות, אולם לאחר שנים של עבודה וניסיון היה אמן בתחומו. הוא ידע להפיח חיים בכל עפרת ברזל וליצור את הכלים הטובים ביותר. ארתור, שהיה עסוק מעשה יום יום בהדיפת מחזריה הרבים של ביתו, הבין את הפוטנציאל הגלום בשליחי הנסיך, וסירב לקבלם.

כשחזרו השליחים לארמון, סיפרו לאדונם אודות הנערה ומשפחתה. ציווה הנסיך מיד כי תובא הנערה אל ארמונו על מנת שיישא אותה לאישה. כשבאו שליחיו של ויליאם לקחת את הנערה אל הארמון, המתין להם ארתור בפתח הבית עם חרב, מעשה ידיו, בידו, ולצדדיו עמדו שני בניו, פיליפ ומוריס, בסכינים שלופות. השליחים עמדו מול הכפריים מופתעים; מעולם לא נתקלו בחוצפה כזאת מצד אף אחד מנתיני הנסיך. זחוחים ירדו מהסוסים וניסו להיכנס את הבית. לעת ערב, שבו השליחים אל הארמון, זה ראשו פצוע, זה עינו שמוטה, זה זרועו פקוקה וזה רגלו שבורה.

כשראה ויליאם את אשר קרה לשליחיו, נסע בעצמו אל בקתתו של ארתור לבקש את ידה של ביתו. המשא ומתן היה קצר ובסיומו הוחלט כי הנערה תובא אל הארמון מיד, ארתור ומשפחתו יעברו אל בית אבן רחב ידיים בקרבתו ועקב יכולותיהם המרשימות, הגברים במשפחה יתגייסו לשרת בצבא המלכותי עם כל ההנאות החומריות הנלוות לכך.

החתונה נערכה ברוב פאר והדר. מוזמנים מכל רחבי אנגליה הגיעו לכבד את ויליאם בנוכחותם ולהתפעל מיופיה עוצר הנשימה של מרגוט. בליל הכלולות, לאחר שכל האורחים כבר הלכו לישון, עלו הזוג הצעיר על יצועם. "רק רגע, שובב אחד..." הקניטה אותו בשעה שאצבעותיו ניסו לפרום את שרוכי חולצתה, "לא כל כך מהר... אני עוד קצת מבולבלת". הם שכבו על מיטת האפיריון הרחבה ודיברו. "אתה נסיך, נכון?" שאלה אותו. "אני נסיך קנט" ענה לה ויליאם. "ונכון שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה? אתה נסיך, לא?" המשיכה מרגוט. "אני יכול לעשות מה שאני רוצה" אמר לה. "אני נסיך!". "אתה אוהב אותי... נכון?" המשיכה מרגוט בטון מתגרה. "אני אוהב אותך בכל ליבי" אמר ויליאם ואימץ אותה אל חיקו. "אז אם אתה נסיך ואתה אוהב אותי... האם תעשה כל מה שאבקש? אני רוצה שתכבוש בשבילי את כל אנגליה! אני רוצה שתהיה מלך ושאני אהיה מלכה!" ויליאם התרומם ואמר: "כל אנגליה תהיה שלך אם רק תאהבי אותי" והם התעלסו כל הלילה. 

זמן קצר לאחר מכן, יצא ויליאם למסע הכיבושים. הוא אסף את צבאו מכל רחבי המחוז, צבא שהיה גדול ומרשים מכל הצבאות האחרים בממלכה. בבוקר, לפני צאתו למלחמה, חיבק ויליאם את מרגוט בחוזקה ולחש באוזנה מילות אהבה וגעגוע. מרגוט לחשה לו: "אני רוצה שתביא לי את תמצית עץ התפוח מהפסגות המושלגות של דובר מהמערה שהדרקון הנורא שומר עליה". "אביא לך כל מה שתבקשי, אהובתי" הבטיח לה", וכך הם נפרדו.

במשך שנתיים ימים הטיל צבאו של ויליאם את חיתתו על מחוזותיה של אנגליה. בזה אחר זה נכנעו בפניו כולם, נסיכים, רוזנים, דוכסים וברונים. לאחר הניצחון המפואר על הקלטים אדומי הזקן בקרב צ'סטרפילד, שהיה הקרב האחרון, הכתירו הבישוף מוינסטון כמלכה של אנגליה המאוחדת. כל אנשי האצולה הגיעו לטקס ההכתרה בעיר הבירה, ונשבעו לו אמונים. סוף סוף, הוא היה למלך הבלתי מעורער של אנגליה. בכל הזמן הזה, לא שכח ויליאם את מרגוט ואת הבטחתו אליה. כשהגיע צבאו אל צוקי דובר, חבש ויליאם את סוסו ויצא לבדו אל ממלכתו האפלה של הדרקון הנורא. הוא התגבר על מזג האויר הסוער ועל קשיי הדרך עד שנעמד לבדו מול הדרקון. אחרי קרב ארוך ועקוב מדם, הכניע ויליאם את הדרקון וכך התפנתה בפניו הדרך אל המערה בה היו התמציות הקדושות. במערה מצא חביות עץ ובקבוקי חרס רבים, הוא נטל עימו את בקבוק החרס היפה ביותר ויצא.

לאחר שנתיים של מסעות וכיבושים שב כמנצח אל ארמונו במחוז קנט. ההמונים הריעו לו לאורך השבילים בהם צעד צבאו. כשנכנס אל חצר הארמון המתינה לו מרגוט על השביל, ליבו הלם, הוא הניף אותה בחוזקה והעלה אותה על סוסו. משתה הניצחון היה המשתה המפואר ביותר שראתה הממלכה. היין נשפך כמים, אוכל היה בשפע ואפילו המוני האיכרים מרחבי המחוז הוזמנו לשמוח עם המלך.

בתום המשתה, כשהאורחים התפזרו והלכו לישון, עלו המלך והמלכה על יצועם. "רק רגע, שובב אחד..." הקניטה אותו מרגוט כשניסה להרים את שמלתה. "לא כל כך מהר... תן לי להתרגל אליך". הם שכבו על מיטת האפיריון המפוארת ודיברו. היא שיחקה בשערו באצבעותיה ואמרה: "התגעגעתי אליך, אני כל כך שמחה לראות אותך. מה הבאת לי מתנה...?" ויליאם קם והוציא מתיקו את בקבוק החרס. בתוך הבקבוק הייתה תמצית עץ הקינמון. פניה של מרגוט התכרכמו. היא הייתה מאוכזבת. "אבל ביקשתי ממך את תמצית עץ התפוח. אתה יודע שאני לא אוהבת קינמון. אוף, אתה אף פעם לא מקשיב לי" אמרה, הפנתה אליו את גבה והלכה לישון.

הו, ויליאם, ויליאם... לכבוש את אנגליה היה קל מלכבוש את ליבה של מרגוט...