מטרייה משולשת פרק א'

איתן באמת לא הבין למה.

יש להם הכל. בית חדש, גדול ויפה. בדיוק סיימו לעצב כמו שתמרה תמיד חלמה. הבת הגדולה עוד שנייה מתגייסת ושני האחים הצעירים שלה עושים חייל גם בבית הספר וגם בצופים, ובדיוק כשהוא הרגיש שהוא סוף סוף יכול להישען לאחור ולהתרווח בכורסת חייו, להביט על השנים שחלפו, לערוך מאזן מהיר של כל הצלחותיו ולסמן את המקומות בהם היה רוצה להצליח יותר, היא מפילה עליו את הרעיון הזה: שלישייה.

כבר יומיים שהוא חייב לה תשובה. היא אמרה שהיא חושבת על זה כבר המון זמן. 

"כבר תקופה שאני מרגישה שמשהו חסר" היא אמרה, והוא היה בטוח שהיא צוחקת. "משהו בוער בי ולא מוצא מנוח, כמו לחכות לרכבת שלא מגיעה" היא אמרה והוא נחנק עם הקפה. 

ומאז, אצלו בראש רק שריקה רמה וצורמת, מן צעקה כזו שלא מאפשרת למילים שלה לחדור. הוא זוכר רק את הפה שלה זז והעיניים מושפלות מעט, כמו שהיא עושה תמיד כשקשה לה לבקש משהו שהיא באמת רוצה.

מאז שהמילה הזאת נזרקה לחלל המטבח החדש שלהם, תמונות חייהם לא מניחות לו. רואה אותה שוב צעירה חייכנית כמו שראה אותה לראשונה במסיבה של מירון, כאילו לא עברו שלושים שנים. הוא זוכר שהוא בכלל לא רצה ללכת בהתחלה, באותו שבוע זרקו אותו מקורס טיס. הוא נגרר למסיבה כדי לשכוח קצת את העלבון ותמרה עם רעמת התלתלים צרובי השמש שלה והחיוך הזורח הכי מדהים בחדר, הייתה התרופה שהיה זקוק לה. הוא נזכר איך נזרקו על חופים בתוליים אחרי התאונה של ההורים שלו, זוכר את הרחצה משותפת בכנרת לעת ערב, איך אף פעם לא הרשתה לו להוריד לה את בגד הים למרות שאף אחד לא היה בסביבה. תמיד ניסה, ואהב אותה יותר בכל פעם שנכשל. אהב לדעת שהיא רק שלו. עד היום הוא שומע את אנחותיה בראשו. אצבעותיו מקפצות בקצב קפיצותיה כמעט מאליהן. מכיר כל נקודה שלה אפילו בלי לגעת בה. ועכשיו היא רוצה לחלוק אותם, לחלוק עצמה עם מישהו נוסף. אחר. זר.

כשאיתן סיפר למירון על בקשתה של תמרה, הייתה שתיקה קצרה מהצד השני של קו הטלפון. הוא חיכה לשמוע מה מירון אומר, יש לו ניסיון בזוגות מכל סוג, צבע ומין יותר מלכל חבר אחר שלו. אבל מירון שתק. 

"נו, מה? דבר" איתן האיץ בו.

"תראה", מירון פתח שיחה ארוכה שאת חלקה איתן לא לגמרי זכר. "זה לא כל כך נורא. אחרי הכל, אם תמרה אמרה לך שהיא רוצה שלישייה זה אומר שהיא פוחדת עדיין ללכת לשם לבד. היא צריכה אותך לידה. איתה. וזה טוב". 

איתן שמע אבל לא הקשיב. מתוך דבריו של מירון המילים: "עדיין" ו"לשם" הדהדו לו בראש. כמו כדור סנוקר שנתקל בקירות המשטח שוב ושוב ולא מגיע ליעדו. "מה זאת אומרת 'עדיין'?" הוא שאל את מירון לבסוף. 

מירון לא נתן לו אפילו להשלים את השאלה וירה עליו תשובה זועמת בצרור ארוך, "כמה זמן אפשר להזדיין רק עם בן אדם אחד אתה חושב?! אתם מזדיינים מגיל תשע עשרה כבר, אינעאל העולם, אתה יודע כמה נשים כבר הפכתי מאז?". 

איתן לא רצה לדעת. הוא רק רצה לגרום לה לחייך שוב מבפנים כמו תמיד. לראות את החיוך המרוצה שלה, עצומת עיניים ומחייכת. לידו. "ספר לי איך זה. שלישייה." ביקש ממירון בשקט לבסוף. 

"אוו זה דורש בירה בשבילי ומשהו קצת יותר חזק בשבילך" מירון קבע. "חמישי, אחרי הכדורסל. אספר לך קצת על ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות" .

עיניו של איתן רצו ליומן הפתוח על מסך המחשב. כן, היום יום חמישי. הוא הבטיח לה תשובה. אבל קודם יקשיב למירון.

ישר לפרק ב'