יפו/2021
אביבה
23 למאי 2021
·
2 דקות קריאה, 248 מילים
יפו את קורעת לי תבטן,
אני יושבת במערת הזאבה שלי נרגשת,
מקשיבה לקולות הקרב
המוכרים,
הקרובים,
מרגישה את המדרכות שלך נעקרות,
שוב,
כשריח אבק שרפה עוטף אותך את מיסתורית כמו אשה זולה במועדון.
את סמלי הדש שלך תולשים בכיכר העיר, גם את סמלי הגבורה.
מבישים אותך לעיני כל, חושפים את מערומיך
לעיני כל,
שוב,
אונסים אותך בפומבי,
שוב,
לעיני כל.
זה מחרמן אותי, האנרכיה שלך וטלטול החלונות.
שששששש בוקר, אני יוצאת אליך לשקט הפצוע שלך.
אני אגביר לנו את המוסיקה ואסדר לך פינה של סוקולנטים, זה ינחם את שתינו.
פתאום הים המותר שלך אסור לי, כמו אשה של אחר.
אני מציצה עליך בלילות מחרכי התריסים ולוטשת עיניים כמהות לכיסופי הים שלך, שלנו.
הם לוקחים לנו אותו ועוטפים בפחד.
אני יורדת אליך, נותנת לך הפצועה להיות שוב טובה אלי, יש לנו מפרץ משלנו כבר הרבה שנים, שם ראית את הילדה שאני
הופכת אלי.
את אוהבת שאני עומדת לך על הקצה של הרטוב, רק עם האצבעות ונותנת לך לענג אותי.
נושמת לך את האופק ואת נושמת לי את הנשמה,מחביאה במעמקים.
זה מחרמן אותי, כמה חזקה ורכה את באותה נשימה.
שששששש אשה צועדת בכובע קש ונעלי ספורט,
אני אגביר לנו את המוסיקה ואדמיין שדבר לא קרה,
זה ינחם את שתינו.
אחד מדויק תיאר אותי בשיר ״הולכת בין נתיבות הרוח לסמטת הזוהמה ״ ,
הייתה שם שורה.
ישר עלית לי את בראש, כמה יפה לומר זאת עליך, זה עורר בי קנאה וזעם.
אלה מילים שנועדו להיות ממני אליך והוא הקדים את זמני.
בדמותך אני, זה צלול, מסנוור ובוהק כמו האור בנמל
באוגוסט ,
בצהריים.
במותי אבקש להתפזר לך בים ולחזור כאוושות אל חופיך.
זה מחרמן אותי, לקנא לך לרצות למות בזרועותייך.
שששששש המייבש מגלגל פה תזמן ומטשטש את ריח אבק השריפה.
אני אגביר לנו את המוסיקה ונלקק תפצעים
זה ינחם את שתינו.
