שלושה שעונים

נותרו ללאורה 19 מסופים לעבור לפני שתגיע למסוף 450 זי. היא עייפה, גוררת רגל, סוחבת איתה שק פלסטיק ממוחזר בדיוק כפי שהיה כתוב בהוראות. אנשים חולפים על פניה, חלקם מבוגרים נושאים שק פלסטיק ממוחזר כמו שלה, או צעירים נרגשים וכל ציוד הטריסום שלהם, חבורות צעקניות, על אף השלטים המורים לקהל להשאר בשקט.

היא צריכה להיות עכשיו כבר בת שלוש מאות ארבעים ושבע, זמן כדור הארץ, שיערה נשר מזמן ואותות הגיל עושים בה שמות. גופה כבד ועתיר שומן, פצעי לחץ על המרפקים והצוואר משכיבה ממושכת בתאי מעבר ורק עין אחת רואה. החליפה שהיא לובשת מזכירה יותר את החליפות של הגלוגונים בבתי החולים, שוכבים רצועים למיטות תופחים עד למותם שמבושש להגיע.

ארבעה חיילי קריגר חולפים לידה בכיוון ההפוך לצעידתה. שותקים בהתאם להוראות, איש מהם לא מציע לסחוב את השק עבורה, אבל הם מביטים בה ונעצרים. לרגע אחד הם מקיפים אותה ומצדיעים בארבע אצבעות פשוטות לאויר ומצמידים אחר כך את ידיהם ללב. נותנים לה את הכבוד הראוי. אחד מהם שם לב קודם לכן לשלושת השעונים על פרק ידה. הם מסתובבים וממשיכים בצעידה מהירה לכיוון ההפוך. "מסוף 47 קיי" מן הסתם.

פעם גם היא היתה חיילת קריגר, ואחכ פיקדה על גדוד שלם. לפני כן היא עבדה במכרות, לא עבודה לנשים אבל עם הרבה כסף. אחרי המכרות יצאה למסעות גילוי כוכבי מים , הצלת דריבונים ואחר כך 85 שנות כדור הארץ לכידת שנריפים, ציידי דריבונים. היתה לה הזכות לענוד שלושה שעונים עוד לפני שהפכה ללוחמת קריגר. אנשים היו רואים אותה בנמל, בזמן צעידה למסוף כזה או אחר והיו נעמדים ומצדיעים בהדרת כבוד. וכן, היא גם היתה יפה מאד, לפחות ב230 השנים הראשונות. היא חסכה את כספה ליום הזה, למסע לכוכב טרי 125. היו עוד מסעות כאלה בזבולון, פחות יוקרתיים. אבל היה לה עכשיו הסכום המספיק והגיע הזמן לנצל אותו.

בהירוגליף ההוראות שקיבלה עת נרשמה למסע בזבולון נכתב שמותר לה להביא שק פלסטיק ממוחזר עם מה שהיא רואה לנכון כרכוש, אבל כזה שיכול להכנס לשק הפלסטיק. אסור להביא אבני דימויים, פסלוני שמש והכי חשוב, אסור להביא קוביות זכרון. ימים לפני הטיסה היא עוד ישבה וצרכה קוביות זכרון, כמה שאפשר. זה משהו שתמיד היתה עושה לפני טיסות, במקום להסחב אתן. משהו שלמדה כשהיתה חיילת, לקחת אתך כמה שפחות ציוד. בפסלוני שמש גם ככה לא השתמשה והיתה לה רק אבן דימוי אחת, עליה מאד התקשתה לוותר.

בנה דינור היה מוטבע על האבן הזאת. האבן הזאת הזכירה לה שהיא אנושית ושהיה לה ילד.

את דינור לאורה התעקשה להרות ולגדל והצליחה בזה 3 שנים. אבל אז הוצע לה להצטרף לצבא הקריגרים, והיא הבינה שלא תוכל להמשיך לגדל אותו. היא נאלצה למסור את דינור למשפחה שהתגוררה בכוכב המים הכי יפה שנתן להעלות על הדעת. הם היו אנשים טובים ואפילו היו להם דריבונים שהסתובבו בחצרם, חלקם במצבי נכות קשים, כאלה שהצליחו להמלט  מהציידים. בשן ועין והגיעו אליהם בדרך לא דרך , מבקשים עזרה ומקבלים.

כשנפרדה ממנו, קטן והמום, הרי תמיד נשאה אותו על גבה, לכל מקום, בכה ארוכות וסירב להרגע, התנהג כילד אנושי קטן. אף פעם לא בכה לפני זה והיא הרגישה צער אמיתי בפעם הראשונה ומיד נפער בה חור של געגוע. בקשו ממנה לתת לו שם, עד אז לא נתנה לו שם. והיא קראה לו דינור. כמו זיקוק נפלא היה בחייה ומאז הפך לזכרון קבוע בקוביות הזכרון ודמות טבועה באבן דימויי אחת, שהיתה נושאת אותה איתה לכל מקום.

היא לא ידעה מה עלה בגורלו, הוא הוא היה צריך להיות עכשיו בן 172 זמן כדור הארץ, אבל בכוכב המים היפיפה אבן עזרא שבו גדל, היה צריך להיות בן 35. למעשה לא יכלה לדעת את גילו העכשיוי, היא מניחה שהוא גדל והפך לחייל, או חוקר, או לוכד ציידים כמו שהיא היתה, משום שאלה דברים שייעדו לו, פתאום היא כמהה לדעת עליו.

ממשיכה לצעוד בנמל הגדול, יש לה עוד זמן, שעות ארוכות עד מועד המראת זבולון, אין לה צורך או חשק למהר. בכיסה אבן הדימויים, מדי פעם היא מכניסה ידה אל הכיס, שואבת כח ועידוד מהאבן הקטנה. נכון שאסור היה להביא, אבל היא חושבת, שתפטר ממנה ברגע העליה לזבולון.

את המסע לכוכב טרי 125, שקלה בכובד רב, היא חכתה שיהיה לה מספיק כסף על מנת לממן את המסע. היא לא רצתה לטוס באחת מחלליות עירד הרעועות ולהגיע לכוכבי הגלוגונים הקרובים, לחכות שם למותה ביסורים, היא הרגישה בפעם הראשונה בחייה שהיא רוצה משהו טוב לעצמה ורק  לעצמה היא עבדה מאד קשה בשביל להגיע לרגע הזה.

דמות כרטוק הולוגרמית ישבה בחדרה הנזירי ובקול מתכתי הפליגה ארוכות בתיאור המסע ותיאור כוכב טרי 125. "בתום המסע בחללית זבולון, שיארך רק מספר חודשים הודות לטכנולוגית השיעתוק החדשה, יחכה לך נציג של החברה ויקח אותך אל הקפסולה שלך. שם יחברו אותך למיטת השינה, תוכלי לבחור את נושא ההקרנה, את המזון שיכנס לגופך ואת המוסיקה שתרצי לשמוע. תוכלי לבחור את הסמים. תוכלי לבחור מה לעשות עם גופך לאחר מותך הסופי. תוכלי להרשם בדיוק בתום שלושה שבועות זמן טרפויד, ולאחר מכן לא תנתן לך האפשרות". היא הביטה בשעון הטרפויד שלה וראתה שהזמן התחיל לנוע מרגע שדמות הכרטוק נעלמה.

שלושה שבועות היו לה לסיים את ענייניה, להכין את מה שראתה בו רכוש ולדחוס אותו לתוך שק פלסטיק ממוחזר. לבלוע כמה שיותר קוביות זכרון, עד כדי תחושה של עומס, להתקלח ולישון שנת כדור הארץ. היא חשבה ברצינות על מה רצתה שיקרינו לה והחליטה שהיא רוצה שיקרינו לה את חוף הים והשמים, מכוכב אוסטרליה, היכן שנולדה במה שנשאר מכדור הארץ, המקום האחרון שעוד נותרו בו חיים אחרי ההתבקעות הגדולה. תמיד  חשבה שהיא זכתה לראות את הים והשמים כמות שהם, מה שאחרים אף פעם לא זכו, מה שדינור לא זכה, מה שהחיילים שלה, לא זכו. הכרטוק ההולוגרמי הבטיח לה שלא תהיה בעיה להקרין לה כל מה שעולה בדעתה, אפילו הוא מכדור הארץ.

שלושה שעונים היו לה, אחד שעון עם זמן כדור הארץ, אחד שעון טרפויד ואחד שעון נסיעות שהיה נתן לכוון אותו לפי זמן ההקפאה במיטות מעבר והוא כבר היה מחשב את זמן המקום מרגע ההגעה. בעזרת השעונים יכלה לדעת את גילה, יכלה לנחש את גילו של דינור יכלה להתמצא במרחב הזמן. מעטים הסתובבו עם שלושה שעונים, תמיד היו אלה המנוסים במסעות החיפוש, המפקדים בצבא וחוקרים. אנשים התבוננו בהערצה באנשים עונדי שלושה שעונים, רובם המכריע של הבריות הסתובב ללא שעון או עם שעון טרפויד, לא משנה מאיזה דגם.

יש ללאורה עוד 13 מסופים לעבור, משא השק כלכך כבד לה, הרגל הנגררת מרגישה כאילו היא נדבקת לרצפת המורלידיום המטונפת. היא לא תיקח הסעה עד למסוף של זבולון, נותר בה הכבוד. נהגי הקרוניות עוצרים לידה שוב ושוב, עם המבט המתנשא המתחנן לפרנסה שלהם, ״אשה זקנה נושאת שק כבד״. "קמצנית" הם מסננים לנוכח סירובה, ונוהגים את רכבם ממנה באגרסיביות גלויה.

בשק דחסה מזכרות מכוכבי המים, אבנים זוהרות , לא נאמר כלום על איסור הבאת אבנים זוהרות, הלואי שהיתה יכולה למסור אותן לדינור, שמיכה מצמר שינלאקים, היא חושבת להתעטף בה כשתשכב במיטה לשינת הערות, סבון קטן נדיר בעל ריח, וחליפות דהויות. הקופסא עם דרגות המפקד שלה אף היא בשק, מאד כבדה, היא עשויה ממתכת דישונית, אבל היא לא מוותרת עליה. הדרגות הן משא החיים שלה, והקופסא שומרת עליהן בצורה טובה. עולה בה מחשבה, אולי היא תרוקן את השק ותיקח עמה רק את קופסת הדרגות, אבל אז היא נזכרת שחובה עליה להביא את רכושה לטרי 125, רק בשק מפלסטיק ממוחזר. היא חוששת שלא יעלו אותה לזבולון אם לא תביא אתה את השק.

מול מסוף 438 אס, היא מתיישבת, לוחמת עבר מפוארת על ספסל עץ משוחזר, מביטה אל החלון המפריד בין הנמל אל המסוף שמולה. בפנים, עומדים הנוסעים המחכים לחללית יהושוע. היא מיד מבחינה שהם לוכדי שנריפים, נזכרת איך היא בעצמה היתה יוצאת משם למסעות הלכידה, כמה הם נאים ומרשימים עם כלי הנשק שלהם, הקשתות והחיצים והכוונות עם עדשות הסנקזי, לבושים בחליפות ההסוואה הרקומות, תמירים ומזוקנים. שתי נשים בחבורה, גבוהות וגמישות, בדיוק כמו שהיתה היא. נזכרת בהתרגשות שהיתה אוחזת בה לפני כל משימה כזאת. 

מעבר לפונקציה של כיול עם זמן המקום בזמן אמת, לתוך שעון הנסיעות היה אפשר להכניס את פרטי הציידים. ברגע שהייתה מספיק קרובה אליהם, היתה עולה התרעה על מסך השעון וחץ קטן שמכוון אל המטרה, כולל המרחק ממנו נמצאה. זה כמובן הקל מאד על העבודה. לפני שעון הנסיעות לוכדי הציידים היו צריכים לעבוד עם הרבה מידע שהגיע מהרגלנים. אלה לא תמיד היו מספקים מידע מהימן. תלוי מי שילם להם יותר. לוכדים רבים נפלו למלכודות שהניחו להם הציידים. ככה נעלם מחייה אביו של דינור. במארב מתוכנן היטב ארבו השנריפים ללוכדים. היתה לה הרגשה רעה ביום בו יצאו למשימה ההיא, הרגשה שלא נעלמה כל שלושת השנים זמן כדור הארץ שארך המסע, כמובן רק בזמן שינת הערות כשזאת התאפשרה. הרגלנים הקבועים לא מסרו מידע, במקומם הגיעו שניים חדשים. מעבר לזה שהיו להם שלושה זנבות לכל אחד במקום החמישה שהיו בדרך כלל, מה שאומר שאיבדו אותם בקרבות רחוב, או שמישהו פגע בהם לאות אזהרה, הם היו נחמדים מדי ואפילו וויתרו על חלק מהסכום שסוכם עבור המידע. איקרוס אביו של דינור ומפקד הכח, צעד ראשון. בסבך נשמעו קולות דריבונים מבוהלים, מופע שהיו רגילים אליו עת נכנסו לשטח השנריפים. לפתע השתרר שקט. ואז בבת אחת מהומה, צרחות ויריות, חיצים מפלחים את האויר. איקרוס נפל וחץ מפלח את ליבו. לא היה מה לעשות, גם בבית החולים הגדול על היהושוע. שבורת לב ובהריון חזרה לנמל הבית. אחרי הקרב התברר שלאורה חיסלה מספר שיא של שנריפים וזכתה להערכה רבה על תפקודה יוצא הדופן למרות האבדה שספגה. אז קיבלה את שעון הנסיעות. כשעזבה את דינור בחיק המשפחה החביבה בכוכב המים אבן עזרא, הכניסה את פרטיו של דינור. מקוה שיום אחד השעון יתריע והיא תדע שהיא קרובה אליו.

בעינה הרואה היא בוחנת את החבורה המרשימה, חשה גאווה גדולה, זוקפת מעט את קומתה השפופה. לפתע משהו שלא קרה כבר שנים, שעון הנסיעות מתריע. באינסטינקט היא מסתובבת לאחור, רגילה שהאויב מגיע מאחור. ואז מביטה במסך השעון, הוא מסמן לה את האות די. היא מבינה שהוא נמצא מעבר לזכוכית, במסוף הלוכדים. היא מרימה את ידה והחץ נע על מסך השעון, לוקח אותה אל דינור. בעוד רגע יכנס לחלל בטן היהושוע, מרשים וחסון כאביו, אינו יכול לראות אותה, והיא בקול אילם קוראת לו. הוא כמובן לא יכול לשמוע אותה ואם  יביט לכיוונה לא ידע שהיא אימו. סערת רגשות שלא היתה לה אולי 280 שנות כדור הארץ אופפת אותה. אושר וצער בערבוביה. הנה הוא ילדה שלה, חי, מולה, והיא מתקרבת ומושיטה יד אל קיר הזכוכית. הוא לא שם לב, וצועד יחד עם חבריו הלוכדים אל פתח החללית שנפער עכשיו.

עוברות כמה שעות של צעידה והיא מגיעה אל מסוף 450 זי. החללית המרשימה זבולון מחכה כבר בנקודת החיבור, האשנבים פתוחים ולידם עומדות הולוגרפיות כרטוקים איכותיות.

לאורה כלכך עייפה מהצעידה בנמל. כבר שלושה ימים שהיא צועדת, קרחתה בוהקת מהמאמץ לשאת אחריה את השק הנגרר בחוסר רצון, כבד משעה לשעה. היא יחידה בתור, ניגשת אל אחד הכרטוקים. קרן נשלחת מהאשנב וסורקת אותה. הכרטוק מחייך אליה, לאורה ג'י יו אן 78 הוא פונה אליה בקול מתכתי, ברוכה הבאה לזבולון. מתוך החללית יוצא פלגון, מרים את השק, סוקר את תוכנו וסוקר אותה.

"אני מצטער, העלאת אבן דימויים לחללית, אסורה". היא נזכרת באבן הדימויים , האבן היחידה שאי פעם היתה לה, דמותו של דינור מוטבעת עליה. היא לוחצת אותה בכיסה, ממששת. הפלגון מושיט יד מפלדת אביום, אצבעות הפלדה פתוחות מחכות שלאורה תמסור את האבן. אין לה ברירה. היא מוציאה את האבן מהכיס ומניחה על כף היד המתכתית, הפלגון מכניס את האבן לתוך פתח קטן שנפתח בו והיא שומעת קולות גריסה.  ליבה הזקן מחסיר פעימה עם השברון הזה שנפל עליו, אבל לבסוף היא נושמת מתעשתת, ונכנסת לחללית אחרי הפלגון שמוביל אותה במסדרון ארוך נטול חלונות   אך מואר באור יום אל תאה, מניח את שק הפלסטיק הממוחזר על הרצפה בפתח החדר. 

חולפים מספר חודשים בזמן שרשור תעופה, מחוגי שלושת השעונים לא נעים בזמן הטיסה. לבסוף זבולון מגיעה ליעדה. מתכת נצמדת למתכת והחללית עוגנת במסוף, טרי 125. פלגון פותח את דלת התא, כל מה שהיא רוצה זה להגיע. שנים היא מחכה למקום הזה. שם תוכל לנוח סוף סוף. שתי פלגוניות אוחזות בה ומובילות אותה אל הדילריום. פתח הקפסולה נפתח, הפלגוניות  מפשיטות אותה מבגדיה ומכניסות אותה בעדינות למקלחת זיכוך נעימה, המקלחת מרגישה כמו מים אמיתיים הזורמים על גופה. אחר כך היא שמה לב שהשק שלה נעלם, המזכרות שלה, מעט הבגדים שלה, נעלמו. הפלגוניות לא מדברות אתה, אלא נוגעות בה בעדינות, מנגבות את גופה, מלבישות  חליפת ציפה, ומשכיבות אותה במיטת עכוב מוקצף. פלגונית אחת מכניסה באצבע חדה חומר נוזלי כחלחל לזרועה. היא לא יכולה להשמיע קול או להתנגד. קסדת הקרנה מולבשת על ראשה. בתחילה שקט חללי ואז היא מבחינה בתמונות, היא שומעת את רחש הים והשמיים שמול עינייה נצבעים שקיעה אדומה. אחת הפלגוניות, טורחת ומסירה את שלושת השעונים, את העבר ההווה והעתיד שלה. לאורה חשה את ליטוף הגלים וגרגרי החול נדבקים לכפות רגליה.