גבירתי ראש העיר

Photo by Adam Jaime on Unsplash
Photo by Adam Jaime on Unsplash

 מודה ומתוודה שפעם או פעמיים בחיי, יצא לי להרהר הרהור, קלוש ,יותר בגדר מחשבה שלא הבשילה, ולא חלילה, תיאור מלא וחי כולל שימת רגליים על השולחן ושקיעה בהזיה מפורטת על כל פרטיה, אלא, יותר במישור המילולי , רק כמה מילים שרצות כמו על פס תרגום של קולנוע ולא יותר:    "אם הייתי ראש העיר".... 

וזהו. עד לפה , אני מגיעה. 

לא הגעתי בדמיוני, להריח את ריח העור של הריהוט במשרד, לא לטעום את טעמו של הוויסקי בבקבוקוני הטיסה במחלקה הראשונה לעיר התאומה בקנדה או בצרפת. לא לשחזר, צעד לצעד, את הכניסה לעסק כלשהו, ומיד, בעל הבית בחיוך שמנוני, חנף, רץ לחבק אותי ,כאילו הייתי אחותו האבודה מהונגריה שאחרי המלחמה, או גרוע מזה, מחייך אלי חיוך של בעל סוד שמחזיק אותי בכיסו, כי בחר ,תמך, הפעיל ,פעל, בחש בקדרתי. 

בקצרה,אפילו לא חככתי בדעתי עד גמירא, אם אני רוצה בכלל להיות בפוזיציה הזו אי פעם בחיי. 

אגב, צירוף מילים סקסי משהו ועוד בארמית סוטה להפליא - לחכוך עד גמירא... 

והנה, נתקלתי היום בידיעה בעיתון ,על מה שקרה בכפר הצרפתי הנידח 'פאגו'. ידיעה שגרמה לי להרהר מחדש וביתר עיון, על השאלה, מה יעלה בגורלי, לו אכן הייתי, אי פעם, משמשת בתפקיד ראש העיר.

 הידיעה, עניינה בראש עיר, נכון יותר, ראש כפר שנרצח. 

בכפר פאגו, מסתבר, מתגוררים כ105 תושבים, והמשטרה [ כלומר ז'אק שהוא גם פאראמדיק הכפר] גילתה, שלכולם מניע רציני, לרצוח את הראש ולכן , בלית ברירה, החליטה שהחשוד הוא הכפר כולו.

 "גרימה", זה שמו של המנוח, גבר בן חמישים, שלפי התצלום בעיתון שבו חייך חיוך כרישי , היה סבר פניו נעים יכול להחשב גם אינטילגנטי. אילולא מבטו החודר של מי שמבקש צרות. 

 מבט של ראש עיר, מן הראוי שיהיה מעומעם ולא מתמקד. מבט שיכול לומר בכל מצב נסיבתי שעלול להיווצר: " לא ראיתי ...לא הבחנתי... האומנם? היתה פה שחיתות? הכיצד?".

 בקצרה: עיניים טובות של מי שאינו מבחין בחסרונותיו ובחולשותיו של זה שמולו. 

גרימה לעומת זאת, הבחין בכל וסבר בטעות פאטאלית, כמסתבר, שהוא זה שינהל את הכפר. 

ועוד על פי חוק. 

ואיפה שלא היה חוק, הלך זה האוויל וחוקק אותו. 

התוצאה מלבד זה שנרצח, היא שבמהלך כהונתו הגישו נגדו לא פחות מ8 תלונות במשטרה.

 איך מגיע אדם למצב שבו הוא עד כדי כך לא פופולרי? למרות, שאני שברתי אי אילו שיאים של אי פופולריות בזמנו, עדיין אני יודעת לזהות רב אומן כשאני נתקלת באחד כזה. 

התחקיתי בעקבותיו וזה מה שגיליתי: החוואים כעסו עליו כי ביטל מנהג עתיק יומין של הובלת הצאן דרך הכפר. ולכל ידוע שאיפה שמדברים: על 'מנהג עתיק יומין' אזי כל בר דעת עושה צעד אחורה ומסיג כוחותיו המזויינים מהאיזור.

 הציידים זעמו על סירובו להוציא רישיונות צייד. לחובבי השתייה הוא סגר את הבר היחיד בכפר.שזה באמת...אין מילים...בתור מישהי שמדי פעם, זקוקה לבר מבודד, אפלולי ושקט, אני לגמרי, מבינה את תושבי הכפר. לצוד אסור! להוביל כבשים אסור! לשתות אלכוהול אסור! מה נשאר כדי להתבדר במקום הזה? למרוח אותו בזפת ולגלגל בנוצות. 

הרי, כל קיסר רומי הכי מוטרף ידע: תן לעם לחם ושעשועים ושלטונך מובטח. אלו שרצו לערוך שינויים בבתיהם, נתקלו בעיכובים ממושכים באישור תכניות הבניה. טוב, זה קורה בכל מקום. מעודי לא שמעתי על מקום, שבו נתנו למישהו לסגור מרפסת בלי שעלו עליו כל הירחמיאלים של קישון, עד ששאל את נפשו לבנות את המרפסת רק כדי שיוכל לקפוץ ממנה. 

שני זוגות ההורים לילדים, היחידים בכפר, זעמו עליו כי אסר לשחק משחקי כדור בכיכר הכפר. 

את המשפט האחרון קראתי מספר פעמים ברצף ,ועדיין לא הבנתי. וואט דה פאק? כאילו מה? הראש קרא להורים ואמר בטקסיות : "שמוליק ושרה היקרים, תרומתכם למשק ידועה ומוכרת וגם העובדה שבחרתם ללדת את ילדכם, דווקא פה, נוגעת לליבנו ולכן, המועצה התכנסה והחליטה שהילד מרעיש יותר מדי כשהוא בועט בכדור ואנחנו לא מעודדים אותו לזה, כי זה ייגמר בוונדליזם ובשיכרות ובמכות, ומי יודע במה עוד. לכן, מטעמים חינוכיים יואש ובואש לא ישחקו יותר בכדור בכיכר המרכזית."..? 

לסיכום, הגעתי למסקנה שכל הנימוקים לרצח בהחלט, כבדי משקל ושלכל תושבי הכפר מניע שווה לרצות בהעלמת הנודניק מהעולם הזה.

 המשטרה, בחרה לעצור לבסוף, את יריבו הפוליטי, בצעד שמוכיח שגם היריב אינו העיפרון הכי חד בקלמר, כי מי רוצח מישהו שאין סיכוי שייבחר מחדש למשרתו כי כולם כועסים עליו? אם יש לך יריב כזה , רפדהו באשישות ובתפוחים.

 אני מציעה, שכל התושבים יגיעו לבית המשפט , ויגידו שהם הרוצחים. כולם מוכנים ללכת לאותו אגף של הכלא ולהמשיך את חייהם, בתנאי שירשו להם להוביל כבשה מדי פעם, לשחק בכדור ולשתות אלכוהול. ובתמורה, הם מבטיחים לא לבקש אישורי בניה. 

הידיעה הזו עזרה לי לקבל תמונה יותר ממוקדת של מה היה קורה, לו הייתי ראש עיר, ואני לחלוטין בטוחה עכשיו, במיליון אחוזים, שתוחלת חיי בתפקיד , היתה כמו זו של חתלתול עיוור שמנסה לחצות את הרחוב הראשי בניו דלהי. אלא אם, הייתי נשארת כל משך כהונתי, במחלקה הראשונה של המטוס, בחברת הבקבוקונים המתוקים, ונותנת לכולם לשכוח מקיומי.

 להערכתי , מתוך התבוננות במציאות הקיימת, כך גם הייתי גורמת פחות נזק לעיר מכל קודמיי בתפקיד.

נכתב על-ידי
אופיר מלכי
הדף נקרא 69 פעמים
אהבתי חיבבתי
2 תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי