ראש פינה 4, דירה 2

נובמבר 2019. דיירים עוזבים – דיירים יגיעו.
עברנו הנה, לשכונה, לבניין, לדירה, בשנת 1962. הייתי בכתה ו'. בחשבון פשוט, חלפו חמישים ושבע שנים. מספיק זמן כדי שאפשר יהיה לקרוא למקום הזה "בית".
שבתי לבית הזה, הבית של אבא ואימא, הבית שהושכר אחרי מותה של אימא ועתה, אחרי שנתיים, דיירים יוצאים – דיירים יכנסו.
אני מסתובב בבית. לכאורה זו בדיקה, מסדר המפקד, מסדר יציאה הביתה, לדיירים. לכאורה. בתוך-תוכי אני מרחף אל הזיכרונות, אל מה שהיה עבורי "הבית", אל הקירות, הרצפות והתקרה, שבלי אימא ואבא – מה הם בשבילי באמת? אולי הם שארית של אימא ואבא, בדל-זיכרון, "עדויות בזירת-האירוע", ואני, כמו התינוק הנאחז בקצה-קציה של זרת-אמו.
הרי שיפצנו. בוודאי, המטבח והמבואה, והמקלחת, מחודשים לחלוטין. ועדיין הכל דומה, זה אותו הבית. כבל-טלוויזיה שמונח על הרצפה, מעורר בי חשש מיידי, שמא אימא תתקל בו ותמעד.
והריקנות הזאת, גודלו של האין. אין ערימות, אין מארזים, אין מצבורים, אין מחבואים, אין הציוד העודף שהובא מהאטליז [בקיץ 1983!], אין את כל ה- "תשאיר לי את זה", "אני צריכה את זה", "ככה זה מתאים לי", שמסתיימים תמיד ב- "אתם, רק לזרוק הכל אתם רוצים! תזרקו גם אותי וגמרנו!".
אין, ורע לי.
שבתי לבית הורי, המעבדה שבה עוצבתי, שבה נרקחה זהותי. בחדר, שהיה חדרי, הנברשת היא רוחה של אימא, הספסל-ארגז הוא רוחה של אימא, וגם החלון. זה היה חלוני, המשקפת-הצופה, שדרכה נצפים עולמות אחרים, שונים ומשונים. שם הייתי ניצב, רואה את העולם הזה, צופה בעולם הבא, בעולמות נסתרים, אישיים. החלון הזה הוא בדיוק כמו הבית הנסתר, על צמרתו של עץ הגויאבה, בבית ילדותי, בצריף ב"מיפדה". או, לחילופין, החלון הזה שממנו השלכתי את תיק-ציוד-הספורט, שמתי ספר ומחברת מתחת לבית-השחי, אמרתי לאימא שאני הולך ללמוד עם חנוך, או עם מה-שמה? וטסתי לאימון כדוריד. או, לחילופין, מהחלון הזה הבטתי, משתאה, על אבא ואימא החדשים, המתחדשים, המטיילים עם יסמין הקטנה, נכדה ראשונה, שהפכה אותם לסבא ולסבתא, לאנשים שעושים עוד דברים, חוץ מלהתפרנס.
שבתי לבית-הורי. היינו צריכים להמתין, אחי ואני, עד שיגיעו הדיירים-היוצאים. הדירה חשוכה. אני מביט בה מלמטה, סגורה ומסוגרה, ומבטי שואל, בעיקר את עצמי, מה הולך פה? מה הקטע? למי ולמה אני מחכה כדי להיכנס לדירה…שלי, שלנו?!
התיישבנו על הספסל. ספסל-הרחוב, ספסל-העץ, החום, הספסל של אימא. עליו ובעזרתו היא נהגה "לקחת אויר", התיישבה והפעילה את מכשיר המכ"מ, קולטת ובודקת כל מה ומי שעובר, קולטת ומתייקת בראש, כדי שאפשר יהיה לדווח, בדרך כלל, לי.
על הספסל הזה אנו יושבים, אחי ואני, ילדים שממתינים, אולי לאימא שתבוא ותאסוף אותנו אל חיקה. בני משפחת ק., שכנינו מני-אז, עוברים על פנינו. בן אחד, ועוד אחד ["עדיין בבית-ההורים"? תשאל אימא], ולבסוף גם הגברת והאדון. היא מאד מתרגשת נוכח הפגישה המפתיעה, המזכירה לה שנים שעברו, השנים היפות, כשעוד חשבה שחייה יהיו "דבש". והוא, איך נגיד, כמו שהיא הגדירה – אלטער קאקער!
אז שבתי לבית-הורי. לכאורה, שבתי. למעשה, טרם עזבתי.