פסח סגור פתוח
נדמה לי שהסגר
הביא עמו פתיחות,
פיזית, או מחשבתית,
או כזאת של הנפש.
ואולי היא הייתה כאן תמיד, בעצם.
כמו התחבאה כל הזמן הזה
תחת מעטה ה-בחוץ.
כמו הטיל עליה כסות
הנוף לרחוב עזה הסואן,
הסתיר אותה היטב
השאירה חבויה.
גם לשמוע אותה לא הצלחנו,
הרי השגרה לעיתים כה מרעישה.
ואין לה ריח, כמובן
אז לא יכולנו לאתרה.
היא הרי סתם תחושה
מסומנת על ידי מילה
שנגלית בתוכנו,
בעודנו נעולים בבתים
עם ריח ניקיון הפסח, באוויר החדרים
או אולי, זהו ריחה שלה?
ריח האקונומיקה המחניקה?
כך מריחה פתיחה מחשבה?
כך פתיחות הנפש?
הלא חג החירות היום
ואם כך, כה טבעי שיכלול
את הפתיחות המוח, את פתיחות הרגש.
וזכר עבודת הפרך
כה טבעי שינציח
זכר השתעבדות אל הריצה
אל המרדף והרדיפה.
וגעגועים לתקופה פשוטה יותר
כמו סדר הפסח, לפני 6 שנים,
כשסבא עוד היה בחיים,
התחלפו בכיסופים לטבעי, לטבע
למגע אדם, לשהייה (או, מבוכה) לא-פרטית.
נשאף אוויר, ננשוף חזק, ונודה בקול
ברוכה הבאה פתיחות שלנו,
את מוזמנת להישאר,
גם כשנשוב לסערת היום-יום
שנמצאת בחוץ.
גם כשהסגר יגמר,
גם שנחתום את ליל הסדר
בברכת "נרצה".
ולשנה הבאה בירושלים הבנויה.