נייט אאוט סדאם

זה עוד היה ערב שגרתי קיצי, באזור התעשייה הנטוש בנתניה, ואני בן תשע עשרה נתתי עוד משמרת בגלידת "פרפקטו" בנתניה . מי חשב לפתוח גלידה במקום שכוח האל הזה לא ברור. לקוחות מדי פעם הגיעו לבקר לא ברור מהיכן ואחר כך נעלמו אל החושך . אבל אותי זה לא ממש עניין הפעם הייתי נחוש לסיים את המשמרת כמה שיותר מוקדם ולנצל את הכסף שהרווחתי מכוס הטיפים שנחה לה על הדלפק והתמלאה לאורך הערב באטיות . רק שיגמר כבר! כי תיכף תתחיל ליציאה שתתחיל ב"גן של אורי" שם נפגש כל החברה ומשם , הכל פתוח. הייתה רק בעיה אחת וכל מי שעושה משמרת לילה בגלידרייה מכיר אותה , הלקוחות של סוף המשמרת. אלו המשועממים, שמגיעים חצי שעה לפני הסוף במבט של "איזה כיף שהצלחתי להגיע שניה לפני שסגרת" , נכנסים כאילו תחילת היום, מלכלכים עם האצבעות את הזכוכית שכרגע ניקיתי במשך רבע שעה של המקרר של הגלידה, טועמים 15 טעמים ויושבים עד אינסוף על גביע גלידה ומעכבים את הסגירה בשעה ולפעמים אפילו יותר . 

אבל מכיון שהפעם שרון אמרה שתחכה לי אצל אורי למפגש שפינטזתי שימשיך אליי או אליה כזה ומכיון ששמעון חיכה לי עם האוטו שאבא שלו קנה לו מחוץ לגלידריה ,לא היה שום סיכוי שאפספס את הערב הזה. הפעם בניגוד לשאר הפעמים התכוננתי לאירוע הזה וכאשר נכנסה החבורה שכללה שני זוגות בגיל פחות או יותר, שפיטפטו בעליצות בינם ובין עצמם. וברגע שהתקרבו למקרר ידעתי שאם אתן להם להזמין המפגש עם שרון לא יקרה הלילה ורגע לפני שהתקרבו לדלפק כדי להתחיל לטעום או לבחור או מי יודע מה החלטתי להפעיל את נשק יום הדין ולחצתי על כפתור הplay בטייפ הדאבל קאסט שהבאתי מהבית. 

"נחש צפע , נחש צפע" ניגנה לה הקלטת שהכנתי מראש בבית ומיד אחריה אזעקה ונחמן שי בקולו המרגיע והסמרטוט הרטוב כמו בכל ערב. רק שהפעם בטיימינג מושלם משום שבניגוד לשאר הפעמים היה לשם שינוי בשליטתי. שני הזוגות שרק לפני רגע היו בדייט נחמד נכנסו בין רגע ללחץ היסטרי. יש לך פה מקלט? הם צעקו. על זה לא חשבתי, בתקופה ההיא כבר ל"נחש צפע" לא הייתה השפעה עליי וכשהיו אזעקות , הייתי הולך אז ברחוב מוקף בהילת הגנה בלתי נראית שדמיינתי לעצמי שמקיפה אותי, שום טיל לא יכל לחדור אותה. ובסך הכל שבועיים אחרי תחילת המלחמה כבר היה די ברור שהטילים נפלו רוב הזמן בכלל ברמת גן . כשהכנתי את ההקלטה חשבתי שלכל היותר יבהלו קצת יכנסו לאוטו ויסעו כך שאוכל לסגור אבל החברה האלו היו לא צפויים ולתדהמתי הפכו ברגע אחד לכל כך לחוצים עד שהחלו לזעוק שהם צריכים להתחבא. באופן יצירתי ,הצעתי להם כמקלט את חדר הקירור של הגלידות וכשנכנסו ביקשו שאסגור את הדלת עליהם מבפנים. "אתם בטוחים" שאלתי "זה מינוס 30 מעלות שם וחושך" . "תסגור מהר" אמר אחד הגברים , אז סגרתי .בנתיים שמעון נכנס פנימה וכשראה אותם נכנסים לחדר הקירור התחלנו לצחוק ללא שליטה. אחרי שתי דקות הם התחילו לדפוק על הדלת מבפנים, "תפתח לנו..תפתח לנו" הם צעקו וכמובן שבאותו הרגע פתחתי להם את הדלת והם יצאו רועדים מהחדר, מדדים לכיוון האוטו ונסעו משם במהירות.

"שמעון" . אמרתי , "נראה לי שאנחנו צריכים לסגור מהר ולעוף מה לפני שיגלו שלא הייתה באמת אזעקה. הם יהרגו אותי" סגרתי את האורות ,נעלתי את הדלת במהירות ונכנסנו לרכב החדש של שמעון. שמעון דפק רייס ברוורס במהירות כדי שנעלם משם מהר ומשום כך לא שם לב ונכנס מאחור בעמוד מבטון שהפך את הבגאז' שלו ממלבני לעיגול פחוס. הוא יצא מהאוטו והתבונן במה שעשה באימה "אבא שלי יהרוג אותי" הוא אמר, ושנינו ידענו שהפעם זה יהיה בצדק.

"בוא נלך לגן של אורי" אמרתי לו, "אל תדאג נחשוב כבר אחר כך מה לעשות, הבירות הערב עליי" שמעון הסתכל עליי "כוסאומו" והנהן בראשו , הבין בהכנעה שאין מה לעשות, נכנסנו לאוטו ונסענו . בגן של אורי חיכתה לי שרון שהביטה בי בעיניה התכולות, "איפה היית ?" היא שאלה בחיוך מתפנק "כבר התחלתי לדבר עם שי מרוב שעמום" , "התעכבנו קצת בגלידה" אמרתי לה "אבל הנה אני פה" סיפרתי לה את מה שקרה לאוטו של שמעון , אבל על המקרר לא סיפרנו לאף אחד. וכשהחברה שמעו על כך הזמינו אותנו לבירה ועוד בירה, הלילה עבר ואני ושמעון היינו כל כך שיכורים שכבר אפילו שרון הבינה שלא יקרה הערב כלום. אני ושמעון נותרנו אחרונים ב"גן של אורי" והמלצרים סימנו לנו שנגמר כשהחלו לשים את הכסאות על השולחנות באופן שאיננו משתמע לשתי פנים.

"אבא שלי יהרוג אותי" הוא אמר."אני לא יכול לחזור הביתה" באתי להגיד לו משהו אבל כשהבטתי בו וראיתי כמה הוא מאוכזב מעצמו ועצוב לא ידעתי מה לאמר "אתה יודע מה ?" אמרתי לו בהגיון של שיכורים , "אולי לא כדאי שתחזור הביתה עכשיו כשאתה שיכור אבא שלך באמת יהרוג אותך ,בוא נלך לישון באוטו וכשנקום בבוקר כבר לא נהיה שיכורים ולפחות אז תוכל להגיד משהו, שלא שמת לב או שמישהו אחר נכנס בך , נחשוב על משהו" , שמעון הנהן ואנחנו עזבנו את הפאב והלכנו מתנודדים עד שהגענו לרכב. נכנסנו לתוכו נעלנו את הדלתות מבפנים ואחרי כמה דקות נרדמנו. אני לא יודע אם זו הייתה הבחילה של השכרות או ההנגאובר אבל הרגשתי שאני מתנדנד מצד לצד כמו על אוניה, העיניים שלי שרפו והראש הלם כמו פטיש, וכשפתחתי אותן ראיתי שאני ושמעון נמצאים ברכב באמצע הכביש רחוב הרצל בנתניה , מוקפים בעשרות אנשים שדופקים על החלונות ומנדמדים את האוטו בנסיון להעיר אותנו. "שמעון" אמרתי הלום "תתעורר, שמעון" שמעון פקח את העיניים הביט מסביבו ראה את האנשים המקיפים את האוטו ומנדנדים אותו, הוא לא הבין מה קורה עד שראה אדם אחד כועס במיוחד שנדנד את האוטו.

הוא צעק ונדנד את הרכב בחוזקה. "שמעון " האיש צעק, זה היה אבא שלו, "שמעון, חכה חכה אני יהרוג אותך"