נעלי ורדה
על היום שבו גיליתי שאני "רומני גנב", לא דיברתי עם איש מעולם. לנצח זה יישאר הסוד שלי ושל ורדה.
פסח לפני כשלושים שנה לערך, מרכז קליטה רחובות, סיר רוחש מתרבויות מבעבעות, שפות וילדים שלמרות שהגיעו ממקומות רחוקים - נראו כמו שיבוטים זהים.
בחבורה שלנו היה את ראובן הבולגרי, מרטין הארגנטינאי, אהרון הפרסי, פיטר ההונגרי ואני - הילד מרומניה - ההוא שהילדים צועקים לו ״וורבשטה רומנשטה?״ ו… ״ממליגה״.
הם לפחות ידעו כמה מילים ברומנית בעוד שאוצר המילים שלי בעברית הסתכם בצמד המילים ״בן-זונה״ - צמד שלימים, אמרו לי העולים הרומנים הותיקים, שחשוב שאזכור.
כך קרה שביום הראשון ללימודים, כאשר שאלה אותי המורה לשמי השבתי מיד בצמד המילים ששיננתי, דבר שעורר די והותר התפעלות שהקנתה לי עוד באותו היום מפגש עם המנהלת ברכה.
כמעט בלי יוצאים מן הכלל, נעלו הילדים בכיתה נעליים צבעוניות ממותגות בעוד שרק אני נגררתי עם סחבות מרופטות על הרגליים. הסוליות היו שחוקות ובלויות עד כדי כך שהייתי מגרד את הרצפה עם העור של כף הרגל.
בשנים הראשונות שלנו בארץ, פקדנו תדיר את החנות של ורדה בשוק העירוני של רחובות. שם, בקצה השוק, בין חנות הדגים המבאישה לסנדלריה הסובייטית, ניצבה חנות הנעליים של ורדה.
לנו, היא הייתה מוכרת נעליים יד שניה ב-20 שקלים. הן נראו בלויות לחלוטין וריח חריף של רגליים אלמוניות נדף מהן, ולא השאיר מקום לספק שהן את תפקידן כבר עשו.
נוסף לכך, אף פעם לא הייתה את המידה שלי במלאי. איכשהו זה לא שינה הרבה לוורדה או לאמא שלי, שתיהן היו מקיפות אותי משני צדדי ודוחסות את כף הרגל שלי בכוח לתוך הנעל. מעט גערות שהגיעו מצידן, מחאות כאב ובכי שהגיעו מצידי וסיכום אירוע נחרץ של ורדה "בול עליך!".
היינו יוצאים מהחנות ואני מדדה באיטיות וכעבור כמה דקות מתהלך עם שאריות של נעל מעל הגרביים שגם הן, איך נאמר, לא בדיוק רגל ראשונה.
הבקשות שלי לנעליים חדשות העלו תמיד את הטיעון השואתי: ״אתה יודע שלסבא יצחק ולסבתא שרה בגטו טרנסניסטריה לא היו נעליים כלל? הם הלכו יחפים בשלג של מזרח אירופה עם כוויות קור שבגללן כרתו להם אצבעות". לך תתווכח עם הטיעון הזה למרות שאני דווקא זכרתי שכל האצבעות שלהם היו שלמות, אבל הנקודה הייתה ברורה - אין לנו כסף לנעליים חדשות, זה מה יש.
באמצע כיתה ג', ראובן הבולגרי הגיע לכיתה עם נעלי אייר ג'ורדן לבנות עם פסים אדומים בצדדים וסוליה בגודל של טרקטור. אני מוכן להישבע שזה היה הדבר הכי יפה שראיתי בחיים שלי עד אז. הייתי בטוח שבזכות הנעליים ראובן יכול לשחק כמו אלוהי הכדורסל - מייקל ג׳ורדן. כולנו היינו בטוחים. אני זוכר שחזרתי הביתה נרעש והתחננתי לאמא שלי שתקנה לי את הנעליים שיש לראובן. אמא צחקה ואמרה ברומנית משהו שקשור לחזירים שמצמיחים כנפיים ועפים, או במילים אחרות: ״בחיים לא!״
למרות ״הלא״ המוחלט, הנעליים של ראובן לא יצאו לי מהראש. כמה ימים לאחר מכן פתחתי את התיק החום הגדול של אמא, הוצאתי את הארנק המבריק ולקחתי, סליחה - גנבתי לה שטר של 50 שקלים.
עוד באותו יום, בדרך חזרה הביתה מבית הספר הלכתי לוורדה וביקשתי ממנה את הנעליים של מייקל ג׳ורדן. ורדה שאלה בחשדנות אם יש לי כסף וציינה שזה קצת יקר. בכל זאת, היא קיבלה אותן ממייקל עצמו, כך היא טוענת. אז נופפתי לנגד עיניה בשטר וכשראיתי שהיא עדיין מתלבטת, הוספתי את מילות הקסם: ״בן זונה!״. ורדה התחילה לצחוק ונתנה לי את הנעליים שלראשונה, אפילו היו במידה שלי.
ומאותו היום, בכל בוקר הייתי יוצא מהבית כשלרגליי נעלי יד שנייה מסמורטטות וברגע שהייתי מגיע לשער בית הספר, הייתי שולף את נעלי מייקל ג'ורדן שלי מתוך התיק ומבצע את ההחלפה לפני שמישהו יבחין בי. על אף שהתחושה הייתה שונה ובכל צעד שעשיתי הרגשתי בלתי מנוצח, בכל פעם שהייתי עובר בשערי בית הספר התגנבה למוחי המחשבה שלנצח לא אהיה יותר מאשר ״רומני גנב״, ושאם זה ככה אז שלפחות ברגליים פחות יכאב.