הספר

הספר הזה. מצאתי אותו בתחנת הרכבת מונח על ספסל. הייתה לו עטיפת עור עבה בצבע חום בלי שום כיתוב או כותרת. בהתחלה חשבתי שזה איזה ספר דת או יומן. דפדפתי בו מהר ושמתי אותו בתיק. יכולתי לדמיין את רונית יורדת עלי שאני כל הזמן אוסף זבל מהרחוב. היא כמובן צדקה. מעניין מה איתה, חשבתי. כבר חודשיים שהיא לא מחזירה לי הודעות.

הספר התחיל מוזר, הוא סיפר על מישהו שנולד בתאריך יום ההולדת שלי. ממש מוזר, זה אפילו היה באותו בית חולים. המשכתי לקרוא עוד שלושה עמודים, זה לא היה הגיוני, הספר הזה היה… הספר הזה היה עלי.

סבתא ריבה, מרים הגננת, כיתה אלף ובית, הקיוסק של חגולי, נפצים ובי-אמ- אקס. כיתה ג' וד', שיעורי שחייה וכדורגל וכך זה נמשך. כל הילדות שלי הייתה פה. אני ממשיך לדפדף, עוצר במקומות מסויימים ומדלג על אחרים. הכל שם, זה הכל עלי. סיימתי את החלקים של התיכון והצבא. הפעם ההיא שהחלקתי במדרגות ושברתי את הרגל. העקירה שעשיתי בהודו, הלימודים לתואר, הפרידה מרונית. כל החיים שלי היו פרוסים לפני באותיות דפוס צפופות ומנוקדות. הכל פשוט היה שם. 

זה היה לא הגיוני.

הגעתי אל העמוד האחרון בספר והתחלתי לקרוא בקול רועד:
"אחרי שסיים האיש את הספר והבין שהוא מספר עליו הושלם הטקס. המחסום העתיק הוסר. היצור היה סוף סוף חופשי.  הוא שלח יד דקיקה וארוכה ואחז ברגל האיש ובתנועה מהירה וחזקה משך אותו אליו. אל תוך השאול."
זה פשוט לא היה הגיוני חשבתי לעצמי, מישהו בטח עובד עלי. 
זרקתי את הספר הצידה והדלקתי סיגריה.
תחושת חמימות החלה עוטפת לי את הרגל.