אלי מלוגיסטיקה
בועז רם
11 ליולי 2020
·
9 דקות קריאה, 1798 מילים
אלי קרס לתוך הכסא הישן במטבח, שם את הידיים על שולחן הפורמייקה הזול ואת הראש בין הידיים ונאנח. המאפרה היתה מלאה והשעה היתה 11 בלילה והיום הזה, החיים האלה, היו יותר מדי בשבילו. בסוף כאב הראש הכניע אותו, והוא הלך לישון, אחרי שנמאס לו לחפור ולדוש בזה בנסיון להבין איפה הוא טעה ובעיקר מה הוא עושה מחר בבוקר, איך הוא בדיוק הולך לעבודה, ואם הוא לא הולך לעבודה, לאן הוא בדיוק הולך.
שלושים שנה הוא נתן כל יום שלו - בימי עבודה, כן? אלי לא פה בהתנדבות - לנמל הזה ולוועד עובדים המזדיין הזה. ועד שהגיע הזמן שלו, הרגע שלו שיצדיק את כל שלושים השנה האלה, ועד שזה היה כל כך קרוב, זה חמק ממנו. ואיך הוא חשב שהוא קרוב, איך?
חודשיים קודם לכן הוא החליט לרוץ לראשות הוועד. מה יש, לו לא מגיע? הוא ראה את כל החברים שלו מתקדמים, עוברים להנהלה, נבחרים לוועד, ורק הוא נשאר במחלקת לוגיסטיקה, טוחן משמרות. חלאס, כמה אפשר? גם לו מגיע להתקדם. אז הוא שאל את החברים מה הם חושבים אם הוא ירוץ לוועד. כולם אמרו לו בטח אלי, תפור עליך איך אתה דואג תמיד לכולם. עכשיו שהוא חושב על זה, הם אף פעם לא אמרו שהם יבחרו בו, רק שזה מתאים לו. איזה אהבל, יא אללה, למה לא שאלת קצת, היית מבין שאין לך סיכוי, הוא חשב כשכל זה נגמר, על שולחן הפורמייקה עם הראש בין הידיים. אבל אז זה נראה לו רעיון טוב. היו לו מלא רעיונות איך לשפר את הוועד, והוא גם ידע שנמאס לכולם שסבן כבר שנים ראש הוועד, והגיע הזמן להחליף. אז הוא הרים קמפיין, כמו שאומרים. גם ככה מאז שאשתו עזבה אותו, והילדים כבר גדולים ועזבו את הבית, יש לו זמן פנוי ובא לו משהו חדש. שבוע לפני הבחירות הוא הכין שלטים, ואפילו הבת שלו מיכלי הדפיסה לו איזה שלוש מאות חולצות וכובעים עם תמונה של אלי מחייך על רקע של דגל ישראל שהיה כתוב עליהם "אלי לוועד" - היא אמרה שזה מצלצל טוב על הלשון. רק שהבגדים והכובעים הגיעו מאוחר מדי, אחרי שהוא כבר הפסיד והוא כל כך התבאס שהוא אפילו לא לקח אותם ממיכלי.
שבוע הוא לא הלך לעבודה אחרי זה. התקשר כל בוקר ואמר שהוא לא מגיע, אפילו לא הסביר למה. שיזדיינו, חשב, לא חייב להם הסברים. בבוקר הוא קם, הכין קפה וישב במטבח העלוב שלו, והעביר את הזמן במחשבות על נקמה. אחרי שבוע, כשהוא יושב במטבח, צלצל הטלפון שלו. מאיר, הבוס שלו. מאיר גֶּבֶר והכל, אבל אין לו כוח לדבר איתו עכשיו, זה רק יזכיר לו את ההפסד. אלי התעלם. הטלפון צלצל עד שנדם. מאיר התקשר שוב. אלי שוב התעלם. מאיר שוב התקשר.
-״וואי איזה עקשן אתה מאיר, אני לא בא היום לעבודה״
-״אלי מה קורה כפרה, אתה מבּאוס? בוא בוא לנמל, יש לי משהו להגיד לך, אתה לא תצטער״
-״עזוב אותי מאיר, אין לי כוח עכשיו לבוא ולראות את כולם, אין לי כח למשרד ואין לי כוח וזהו.״
-״אלי מותק, אני יודע ששבוע שעבר היה קשה, אבל יש לי משהו חשוב להגיד לך, ואי אפשר בטלפון. תבוא ישר למשרד שלי ואל תגיד לאף אחד שלום אפילו״
אלי הכיר את מאיר וידע שהוא הולך להתעקש על זה, והוא גם היה סקרן מה יש למאיר להגיד.
-״טוב אני בא עוד שעה. אבל אני בא ישר אליך והולך הביתה, לא עובד היום״.
אלי התארגן, עישן סיגריה של בוקר, ויצא. לא היתה לו שום כוונה להישאר בנמל, לא היה לו פרצוף לראות שם אף אחד היום.
מאיר פתח לו את הדלת עם חיוך. כפרה על מאיר, שנים הם ביחד.
-״אלי, שב, שב מותק. אני יודע שהיום לא קל לך, אבל יש לי חדשות טובות. זוכר את אמזלג שניהל את ההקמה של האגף החדש לפני איזה שלוש שנים? אז הוא התחיל לעשות עסקים באפריקה וקיבל מכרז להקים נמל בליבריה באיזה עיר, לא זוכר איך קוראים לה. קיצר, הוא לא סומך על העובדים האפריקאים ומחפש חברה טובים מהנמל שיבואו לעזור לו. כסף חבל הזמן, הוא אומר, ואחלה תנאים. הוא יסביר לך את הכל. שאני אתקשר?״ ובלי לחכות הוא הרים את הטלפון וחייג, דיבר עם אמזלג קצת, והעביר לאלי את הטלפון. אלי לקח את הטלפון והקשיב לאמזלג מסביר לו את העבודה והתנאים והנהן. זה היה מיותר מבחינתו, הוא כבר ידע עוד לפני שאמזלג התחיל לדבר שהוא בפנים. הכל היה יותר טוב מלחזור לנמל עכשיו.
שבוע אחרי אלי כבר היה על המטוס לליבריה. הוא נפרד מהילדים (אבל לא מגרושתו, שתחפש אותו קצת, מה יש), מהחברים בנמל, ארז מזוודה ונסע. שלושה חודשים והוא חוזר, זה היה הסיכום עם אמזלג. הוא נחת בנמל התעופה והלך ישר להדליק סיגריה, אבל מיד כיבה אותה מהחום והזבובים והקבצנים שהיכו בו בבת אחת. הוא הסתכל אובד עצות מסביב עד שהוא קלט את הנהג עומד עם שלט עם השם שלו. אמזלג הבטיח שיטפלו בו, בינתיים הוא מקיים. הוא נכנס לאוטו הקטן והם נסעו לנוֹפּוֹרט, העיר שבה מקימים את הנמל. אחרי שעה וחצי של נסיעה בדרך חצי סלולה, הם הגיעו לעיר. בעצם עיירה, אלי חשב. זה התאים לאלי, גם ככה ערים גדולות מדי מלחיצות אותו. פעם מזמן הוא נסע ללונדון ולא יכל לנשום מרוב הבלגן. הוא יצא מהאוטו, לקח את המזוודה, ובדיוק כשעמד להכנס למלון, עברו שם שני מקומיים שחורי עור, הצביעו עליו והמשיכו ללכת. כנראה שהם לא רגילים ללבנים פה, אלי חשב, שככה מצביעים עליו. הוא נכנס למלון ועשה צ׳ק אין, עלה לחדר, וירד לאכול. הטיסה עשתה אותו רעב. הוא בירר על מסעדה קרובה והלך לשם. היה חם ולח בחוץ, ולקח לו קצת זמן למצוא את המסעדה, אבל בסוף הוא מצא. בדרך הוא שוב הרגיש שאנשים מסתכלים עליו ומצביעים. איזה חור, הוא חשב, שאני הלבן הראשון שהם רואים.
אלי נפגש למחרת עם אמזלג והתחיל לעבוד. יושב מול אקסלים, כמו שהוא רגיל. היו שם בערך עשרים ישראלים בצוות, הוא הכיר כבר שניים מהנמל בארץ, והשאר היו באמת חֶבְרֶה טובים, כמו שמאיר אמר. מסביב היו מלא פועלים מקומיים, אבל הם לא ממש התערבבו איתם. אלי שאל את החברים החדשים שלו אם גם הם מרגישים שמצביעים עליהם. לא, הם אמרו, למרות שהם לא יתפלאו אם הם באמת הלבנים הראשונים שהם רואים. מוזר, אלי חשב, מה יש להם ממני.
ככה הוא עבד שבועיים. העבודה התאימה לו וגם החֶבְרֶה, והכסף באמת היה פצצה. אבל לאן שהוא הלך הוא הרגיש שאנשים מסתכלים עליו ומצביעים. הוא גם שם לב שתמיד כשהוא נכנס למסעדה או לחנות, מתייחסים אליו בכבוד מלכים - הוא תמיד מקבל את השולחן הכי טוב המסעדה, תמיד נותנים לו דברים בחינם, בעיקר כשהוא עם חברים. גם החברים שלו שמו לב. ״אלי, יא וורדי, הם חושבים שאתה מלך פה או משהו״ הם כל הזמן אמרו לו. זה הרגיש קצת מוזר, אבל מוזר נעים כזה, לא מוזר מטריד.
יום אחד כשהוא יצא החוצה לקנות סיגריות, המוכר בחנות הסתכל עליו ואמר ״איטס א ביג אונור מיסטר פריימיניסטר״
-״אה?״ אלי ענה
-״יו אר דה יזראלי פריימיניסטר, נו?״ ענה המוכר
-״אה?״ אלי ענה.
-״וֶויט הִיר״ המוכר אמר וקפץ מאחורי הדלפק לחדר צדדי. אחרי דקה הוא חזר עם כובע מצחייה. אלי לא האמין. על הכובע היה כתוב ״אלי לוועד״ עם תמונה שלו. היתה לו גם את החולצה.
-״מאיפה יש לך את זה?״ אלי שאל. המוכר אמר שהוא לא יודע, אבל שיש הרבה כאלה בנופורט. אלי קנה ממנו את החולצה והכובע, לקח את הסיגריות והלך למלון, כולו מבולבל. בערב הוא התקשר למיכלי.
-"מיכלי ממי, את לא מבינה מה קרה לי עכשיו״ אמר וסיפר.
-״מה עשית עם החולצות והכובעים שהדפסת לי?״ הוא שאל כשהגיע לעכשיו בסיפור.
-״תרמתי אותם, מה יכולתי לעשות עם זה? אתה בכלל לא רצית לראות אותם, והארגזים סתמו לי את הסלון.״
-״בסדר, בסדר, אני לא כועס. למי תרמת אותם?״
-״לא זוכרת, איזה עמותה שלוקחת בגדים ונותנת לנזקקים או משהו. רגע, אני אמצא את זה״ והיא הלכה וחזרה עם השם של העמותה. אלי אמר תודה ונשיקות, וניתק. הוא פתח את המחשב שלו וגיגל את השם של העמותה. תוך פחות משעה הוא גילה שהעמותה הזאת מקושרת לאיזה עמותה אמריקאית שמתמחית בתרומות בגדים לעולם השלישי, בעיקר באפריקה. אלי היה בשוק וישר התקשר בחזרה למיכלי.
-״שומעת מה גיליתי נשמה?״ הוא שאל וישר המשיך
-״אז העמותה הזאת עובדת עם עמותה אמריקאית ששולחת בגדים לאפריקה. חשבת פעם מה קורה עם כל החולצות של הפוליטיקאים שמפסידים בבחירות או קבוצות שמפסידות אליפות? הרי מי שמנצח ישר שם חולצה וכובע, נכון? אז מכינים אותם מראש, כמו שהכנת לי, נכון? אבל מה קורה כשמפסידים? מה קורה עם כל החולצות והכובעים? אז שולחים אותם לאפריקה, זה מה שקורה. והם קיבלו את החולצות והכובעים שלי!״
-״עד לשם זה הגיע, יא אללה״ מיכלי אמרה
-״אבל הם לא קוראים עברית, אז הם חושבים שאני ראש הממשלה או משהו, כי זה בדרך כלל החולצות שמגיעות לפה״
-״וואלה יופי, אבא שלי ביבי. אתה יכול לקרוא לי יאירה״ מיכלי אמרה. זה הצחיק אותם.
בחודש שאחרי הגילוי המרעיש אלי שם לב יותר לבגדים של המקומיים. הוא התחיל לראות אותם לובשים את החולצות והכובעים שלו, ולפעמים הם היו עוצרים אותו לחתימה ולהצטלם איתו. אלי תמיד הסכים, הוא היה מאוד סבלני למעריצים. אבל לא רק לחולצות שלו הוא שם לב. הוא ראה אותם הולכים עם חולצות של הילרי קלינטון נשיאת ארצות הברית, כובעים של קרואטיה אלופת העולם בכדורגל (צרפת לקחה, מה יש לכם??), והשיא היה חולצה מרופטת של שמעון פרס ראש הממשלה מ-96׳. לאט לאט אלי הבין - זה לא רק הבגדים - האנשים האלה גרים בכזה חור שהם מאמינים לזה - מבחינתם הילרי קלינטון באמת נשיאה, קרואטיה אלופת העולם, ואלי ראש ממשלת ישראל (לגבי שמעון פרס הוא לא היה בטוח, אפילו בשבילם זה מוגזם).
וואלק, הוא חשב, אם הם חושבים שאני ראש הממשלה, אז למה שאני לא אהיה ראש ממשלה?
למחרת אלי קנה חליפה שחורה, להכנס לתפקיד. פעם אחרונה שהוא לבש חליפה היתה בחתונה שלו, הוא חשב. ותראה מה נהיה עם זה. הוא גם חשב. אבל אני נראה ראש ממשלה, הוא סיים לחשוב. הוא סיפר לחברים שלו בנמל והראה להם את החולצה והכובע שלו, ומאז הם ליוו אותו כמו פמליה. לכל מקום שהם הלכו הם התקבלו כמו, נו, הפמלייה של ראש ממשלת ישראל. הם לא שילמו על מסעדה יותר, או על כרטיס לקולנוע. במלון שלו אלי שודרג לסוויטה, כמובן. החיים סוף סוף חייכו לאלי.
לקראת סוף שלושת החודשים אמזלג קרא לאלי אליו למשרד לסגור עניינים. פתאום זה נחת עליו - עוד מעט הוא צריך לחזור הביתה. מה כבר מחכה לו שם? הדירה המסכנה שלו, עם המטבח המרופט ושולחן הפורמייקה. הנמל. רק המחשבה על הנמל בארץ עשתה לו כאב ראש שוב. אבל יש לו את הילדים שהוא לא ראה כבר שלושה חודשים, ואת החברים, וחומוס. אלי התגעגע. הוא נכנס לאמזלג והם סגרו את הפרטים של החזרה.
בערב לפני הטיסה הביתה אלי לבש את החליפה ויצא עם החברים בפעם אחרונה. הם הלכו למסעדה הכי יקרה בנופורט וישבו בשולחן הכי טוב, ולא שילמו אגורה, אחרי זה המשיכו לבר ושתו מלא, וצחקו עוד יותר. אלי לא זכר מתי הוא נהנה ככה. כולם עשו לו כבוד, כאילו הוא היה ראש הממשלה או משהו. הוא הלך לישון בארבע בבוקר ונרדם עם חיוך. בבוקר הוא קם, ונזכר שכל הבגדים שלו ארוזים, ורק החליפה נשארה בחוץ מאתמול בלילה. לא היה לו כוח לפתוח את המזוודה אז הוא לבש אותה שוב. הוא ירד למטה, אכל ארוחת בוקר וביקש שיזמינו לו מונית. חמש דקות אחר כך לימוזינה עצרה לקחת אותו לשדה התעופה. הוא נכנס והתיישב בספסל האחורי, שותק. כל הנסיעה הוא הסתכל מהחלון על הנוף האפריקאי שהיה לו בית בשלושה חודשים האחרונים. הלימוזינה נכנסה לשדה התעופה והנהג עצר. כמה דקות עברו, אלי לא זז. ״ווי אר היר״ הנהג אמר. אלי הסתכל עליו מהספסל האחורי בשקט. הוא הסתכל על החליפה והלימוזינה ושתק דקות ארוכות, עד שהנהג שאל "מיסטר פריימיניסטר?"
