אימג'ין
לקח לי רגע להבין למה קבוצת התלמידים בתלבושת אחידה בוהה דווקא בי בכזאת סקרנות. המקדש המוזהב שבחצרו העצומה התהלכנו, בין אריות ופילים עתיקים מאבן ומעץ, נראה בעיני מעניין יותר. גננים על סולמות גזמו בקפידה מְמָשטרת את עצי-הנוי בגן שהתפרש סביבנו לכל עבר. בפינה אחת, מצבות קטנות בדמות ילדים הולבשו בסריגים, כדי שלא יסבלו מהקור. אבל דווקא אני הייתי מקור העניין הגדול מכולם, כי הייתי זר. "גאיג'ין" בשפת המקום. המורה של התלמידים ניגש וביקש לצלם אותי איתם. היה לי אז זקן בקושי, משקפיים מן הסתם, מצלמה שתלויה עלי ב'הכְתף', ופנקס לרשום בו רעיונות. טיילתי לבדי, ויפן היכתה בי באחֶרותה ללא הרף. עד שהגעגועים למשהו מוכר שלחו אותי באחד הימים לבקר במקום הכי לא יפני ביפן: מוזיאון ג'ון לנון.
יצאתי מתחנת הרכבת הראשית של טוקיו, לנסיעה מחוץ לעיר שארכה כשעה וחצי. נערים בפנים רציניות, איש עסקים ושתי קשישות, קראו כולם בחוברות מנגה. ירדתי בתחנת שינטושין, באיזור תעשייתי אפרפר של מחוז סאיטאמה המאוכלס בצפיפות. הלכתי בכמה רחובות ארוכים וקשתיים, תוהה אם אי פעם אגיע, עד שמצאתי בכל זאת את הארנה שבה שכן המוזיאון. כשנכנסתי, גיליתי שאני המבקר היחיד. רק אני ה"גאיג'ין", במוזיאון שנועד להלל את אחד מגיבורי תרבות המערב. המוזיאון קם דווקא שם, כמובן, לא רק מתוך הערצת היפנים לסמלים אמריקאיים, אלא בעיקר בזכות נישואיו של מר לנון לאחת משלהם.
בכל חדרי התצוגה התנגנו ללא הרף שירים של הביטלס, ואוזניי גמעו את המוזיקה בתחושת רוויה גואלת. עברתי בעניין בין החדרים, שאחד מהם דימה כניסה למועדון הקאברן, בו הופיעו הביטלס לראשונה, ובאחר עמד הפסנתר הלבן המפורסם מהקליפ של "אימג'ין", לצד שלל חפצים אישיים של ג'ון; מחברות שירים, איורים משורבטים בקו דק, זוגות משקפיים יחודיים, כולם מהאוסף הפרטי של יוקו אונו, ובאדיבותה. כאמור, הייתי לבדי במוזיאון, ובחסות הזמן שעבר מאז, ניקיתי מזיכרוני גם את צוות העובדים. בזיכרון המתוקן שלי, עמדה קופסה בכניסה לבניין, ולצידה מחירון, מתוך אמון במבקרים שישלמו על הכרטיס. זה לא בלתי אפשרי, ביפן.
החדר האחרון במוזיאון הוקדש ליצירות אומנות של יוקו אונו. היו שם כמה עבודות שלה, כולל עבודת הסולם המפורסמת, שלנון תיאר פעם כיצירה שהפגישה אותו עם יוקו. על התקרה, מעל סולם "A" פתוח, כתובה מילה קטנטנה, ולידה תלויה זכוכית מגדלת. אפשר לטפס על הסולם ולקרוא את המילה. המילה היא YES. עבודה אחרת משכה את תשומת לבי: זה היה עמוד נמוך, שעליו הוצב טלפון חוגה לבן. על שלט קטן ליד היצירה נכתב: "מפעם-לפעם יוקו אונו מתקשרת אל הטלפון הזה כדי לשוחח עם האורחים במוזיאון". הרמתי את השפופרת. נשמע צליל חיוג. החוגה עצמה היתה מודבקת, כך שלא ניתן היה לחייג מהטלפון לשיחות יוצאות. ניתקתי ובהיתי בטלפון. היתה ציפייה. ידעתי שזו רק משאלה לא סבירה, אבל עצם המחשבה על אפשרות שהטלפון הזה עשוי לצלצל, הטעינה את הנוכחות בחדר בהתרגשות. איבדתי עניין ביצירות האחרות, ורק פזלתי אל הטלפון, מדמיין איך תתנהל שיחה כזאת עם יוקו אונו. לא נעלם ממני שמה שהרגשתי באותם רגעים, היה כנראה מהות היצירה הזאת. לבסוף, אחרי עוד סיבוב שלא לצורך בין העבודות בחדר, פניתי לכיוון היציאה. מאחורי גבי נשמע מין "פולולולולו" מתמשך, שנגדע בפתאומיות. הטלפון צילצל. לא התמהמתי.
"הלו?"
"שלום. כאן יוקו מדברת".
"שלום יוקו, נייס טו מיט יו, אני יואב".
"יוהאן?"
"יו-אב. זה שם ישראלי".
"שלום יואב. מה דעתך על המוזיאון?"
"הוא נהדר. אני היחיד שנמצא פה היום. אני לא מאמין שבדיוק התקשרת".
"אני שמחה שענית. רציתי לדבר עם מישהו, אבל זה אמצע הפאקינג לילה פה בניו-יורק".
"את מתקשרת למספר הזה הרבה?"
"אף פעם לא. אני מתפלאת שהוא מחובר, חה-חה".
"על מה רציתְ לדבר?"
"בכנות, אני לא יודעת. התעוררתי בחושך. רק רציתי לשמוע קול אנושי".
"אז טוב שהשארת פה את הטלפון הזה".
"נכון. חה-חה. תגיד לי יואב, על מה חשבת בדיוק – אבל בדיוק – לפני שהטלפון צילצל?"
"בדיוק התכוונתי לצאת מפה. חשבתי על איזה טריק שהדוד שלי לימד אותי כדי להסתדר ביפן: המילה 'כניסה' ביפנית, נראית דומה מבחינה צורנית למילה העברית 'גם', והמילה 'יציאה' ביפנית, נראית דומה למילה העברית 'שָם'."
"כמה נוח!"
"מאוד."
"רוב האנשים לא זוכרים על מה הם חשבו לפני שהטלפון צלצל."
"אז את כן מתקשרת לטלפון הזה?"
"אני לא. אבל תאמין לי שהתקשרתי לכמה אנשים בחיי. גם עכשיו הייתי מתקשרת לחברים שלי אם הם לא היו ישנים. כלומר, אני יכולה להתקשר אליהם, אבל אני לא רוצה להדאיג אותם. בכל אופן אנשים לא זוכרים על מה הם חושבים. רוב המחשבות שלנו הולכות לאיבוד. אתה לא חושב שזה מוזר?"
"מוזר מאוד."
"זה כאילו שאנחנו לא נמצאים שם בזמן שהמחשבות שלנו רצות לנו בראש".
"אולי אנחנו רק המכשיר, שמאפשר למחשבות שלנו לרוץ. כמו תקליט שמנגן מוזיקה".
"אני בהחלט מרגישה ככה לפעמים. למרות שאני חושבת שאפשר להילחם בזה, בעזרת אומנות. מה אתה עושה בחיים, יואב?"
"עד לא מזמן הייתי בצבא, בישראל. עכשיו אני מטייל, ובקרוב אתחיל ללמוד קולנוע באוניברסיטה. אני גם כותב סיפורים קצרים".
"נפלא, אז תספר לי סיפור קצר."
"הייתי מצפה שאם יוקו אונו מתקשרת, היא תהיה זו שמספרת סיפורים."
"חה-חה. אתה צודק. אני מצטערת. אבל לא מתחשק לי הלילה להיות יוקו אונו. מתחשק לי רק להקשיב."
"טוב, אז תני לי את השורה הראשונה, ואני אספר לך סיפור קצר."
"...שני האנשים היחידים בעולם דיברו בטלפון."
"אוקיי. שני האנשים היחידים בעולם דיברו בטלפון. לא היה להם סיכוי להיפגש, כי הם גרו בצדדים שונים של כדור הארץ. בשביל להיפגש, אחד מהם היה צריך לחצות את האוקיאנוס. אבל לא היה מי שייקח אותם. הם לא היו טייסים. הם לא ידעו להשיט ספינות. הם היו אנשים פשוטים. הם היו צריכים לדאוג כל יום לאוכל לעצמם. כל המערכות ששירתו פעם את בני האדם, כמו טלפונים ניידים והאינטרנט, לא עבדו, כי לא היה מי שיתפעל אותם. רק מערכת הטלפון עוד עבדה, ורק במקרה הם ידעו אחד על קיומו של השני. כל יום הם היו מדברים פעמיים בטלפון בשעות קבועות. פעם אחת אצל אחד מהם זה היה בוקר, ואצל השני ערב, ובפעם השניה זה היה הפוך. הם היו מספרים אחד לשני מה הם עשו היום, מה הם תפסו, או קטפו, או בישלו, או מצאו בהריסות של איזה סופר מרקט. הם היו מספרים חלומות זה לזה. לעתים קרובות הם חלמו שהם נפגשים. לפעמים הם דיברו על זמנים אחרים, שהם זוכרים, מהימים בהם עוד היו בעולם אנשים אחרים מלבדם. הם היו שרים שירים יחד, ולפעמים אפילו כותבים שירים בחרוזים אחד לשני. הם חיו אחד בשביל השני. אחרת הם לא היו שורדים. לא היתה להם ברירה אלא להיות מאוהבים זה בזה. לא היה אף אחד אחר. עד שיום אחד, אמר אחד מהם: אני לא יכול יותר. אני מוכרח לראות אותך. אני מוכרח לגעת בך. אתה בכלל אמיתי? אני כל כך בודד שזה כואב. מצאתי אקדח. אני שוקל להרוג את עצמי. - רגע, אמר לבסוף השני, אני אבוא אליך. - אבל איך? - אני אאגור אוכל משומר, ואני אשוט אליך בסירה. - אבל אתה לא יודע לשוט, אמר הראשון. - אני אלמַד, ואני אחצה את האוקיאנוס, זה בטח ייקח כמה חודשים. תחכה לי, אל תאבד תקווה, וניפגש על החוף ליד המגדל הכי גבוה. - בסדר, אז אני אחכה לך, להתראות בינתיים. - להתראות! אמר השני. וזו היתה שיחת הטלפון האחרונה בהיסטוריה האנושית."
"זהו?"
"כן."
"אני שמחה שהוא לא היה ארוך מדי. נזכרתי שאני בלונג-דיסטאנס."
"זה יכול להיות שם טוב לסיפור הזה, 'לונג-דיסטאנס'."
"זה מוכרח להיות זה!"
"מוסכם".
"אוקי, יואב. תודה שדיברת איתי".
"זהו? את מנתקת?"
"רצית להגיד עוד משהו?"
" לא תשלחי אותי עם איזה עצה לחיים?"
"תעשן את שיער הערווה שלך".
"אני לא בטוח שזו עצה טובה, יוקו".
"זה מה שיש לי".
"אוקיי, תודה".
"תגיד, יואב. אתה חושב שיש להם סיכוי להיפגש?"
"לאנשים בסיפור?"
"כן".
"זה תלוי בךְ."
"חה-חה... להתראות יואב."
"להתראות יוקו."
היא ניתקה. החזרתי את השפופרת למקום ונשארתי שם עוד רגע קצר. האמת? כבר היה לי פיפי די דחוף, וקצת שמחתי שהשיחה נגמרה. יצאתי מהדלת עם הכיתוב בצורת "שם", ורצתי אל השירותים. הפיפי זרם וזרם ואני שאלתי את עצמי אם כל זה באמת קרה הרגע. נתתי לעצמי הבטחה, שלא ממש הצלחתי לקיים מאז, להיות קשוב יותר למחשבות שלי, לא לתת לרבות כל כך מהן להתנגן על רֵיק ולהעלם לנצח. חמש שנים אחר כך, בשנת 2010, מוזיאון ג'ון לנון נסגר לצמיתות, וכל החפצים המוצגים בו בהשאלה, אוסף המזכרות מג'ון, וכל יצירות האומנות, הושבו ליוקו אונו. לפעמים אני שואל את עצמי בדאגה, למי היא תתקשר אם היא תתעורר באמצע הלילה? והאם היא תמצא אי-פעם את מספר הטלפון שלי, שכתבתי על פתק קטן, והסתרתי בתוך האפרכסת של טלפון החוגה?