מטווחים

היא אוחזת בנשק, מוכנה לירות שלושה כדורים. הנחמה היחידה במרחק חמישים מטר: כא דשא בוהק שמהדהדים בו קולות הירי.

רגעים שנמתחים על פני הזמן כמו גרב על רגל של יצאנית. היא דורכת את הנשק ומניחה את הלחי על הקת. הנשימות שלה תופסות את החלל כולו מול המטרה. זאת המטרה שלך, לוחש קולו של מנהל המטווח. תירי, תפגעי, אל תסיטי קנה, אל תירי בחברה שלך. תמונה קפואה של חיילת שנמצאה על המזרן שלה ללא רוח חיים. לא, המשטרה קבעה, אי אפשר לדעת אם מדובר בהתאבדות. חוסר ביטחון. כשאני צועק אש – אתן יורות. והוא לא צועק אש. ופעימות הלב המתגברות, ויש שתיקה כזאת, מחרישת אוזניים. צליל של מטוס נוסק, לפני ההתרסקות. אם הוא לא יגיד אש הגדור שלה ייפלט מן הקנה. חוסר ביטחון – היא יורה וההדף דוחף אותה אחורה. ריח של אבק שריפה מציף זיכרון של פנים חרוכות, מפעם, ממשמרת של מגן דוד אדום. ריח השיער השרוף, קול המתחנן לעזרה, קול קורא – שורפות לי הפנים, תעזרו לי, פרמדיקים, תעזרו לי. חוסר ביטחון. היא לא פגעה במטרה אבל היא רצה לעברה כדי לצייר את החורים בעיפרון שהסתירה בכיס המעיל. כן, פגיעה אחת מתוך שלוש. היא לא רוצה להישאר שם אפילו לא דקה אחת. רעד של יום חורף. מים נופלים מהשמים ולועגים לכל מאמץ להתגונן.