הערוץ

כמה עצוב הוא הערוץ בשעת לילה.
תכניות הבישול של הבוקר והשעשועונים של הערב אינם יותר. את מקומם תופסות תכניות על משוררים שדעכו, ראשי ממשלה שהסתגרו וזמרים שקולם ייבש.
כאילו אין בזה די, הגרלת הלוטו משודרת בשידור חוזר. כנראה שבכדי להתפקח מאשליה יש לחוות את אובדנה פעמיים.
הזיקנה הטלוויזיונית הזאת, עצובה כחתול בגשם.

אני מביט בדמויות המפוקסלות שמרצדות על המסך. מביט בסיפור חייהן המצולם, שלא זכה למגע הרך של איכות האייץ׳ די.
הסיפורים שלהן שזורים זה בזה.
כולם בעליי אותו מבנה.
תחילתם בתהילה וסופם בתשישות אפורה.

השעה כבר שתיים לפנות בוקר.
עוד אדם ועוד סיפור מופיעים על הצג.
הוא יושב על כסא נדנדה מזרח אירופאי עשוי עץ ומספר למצלמה על אובדנו.
אלמלא פעימת הוורידים שברגליו היה אפשר לחשוב שאין בו עוד חיים.
כמה עצוב הוא הערוץ בשעת לילה.

אני מדליק סיגריה. נעזר בה כפי שזקן נעזר במקל הליכה. נשען עליה כדי שאוכל להמשיך ולצעוד אל התהום שבמקלט הטלוויזיה.
השינה לא קורצת לי וגם אם כן, אני לא מביט בה בכלל.

השעה שלוש.
את הדמויות העצובות החליפו כלי נגינה. קונטרה באס, קלרינט ותוף.
עליהם שלושה נגנים לבושים שחור שמנגנים באיטיות רכה.
העשן מסתלסל מראש הסיגריה ורוקד למנגינתם, מתארך ומתעקל עם כל תו.
כעבור זמן מה הם מפסיקים לנגן ומספרים למנחה על מוצאו של הקטע, הוא מהנהן בכבדות ואומר כי נדמה היה לו שהיצירה המקורית נכתבה לסקסופון.
הנגנים מאשרים זאת ללא הסבר, המנחה מתרצה מחוכמתו הארכיונית.
הוא מודה לצופים ומסמן לכתוביות לעלות.

עוד יותר מאוחר ממקודם והעיניים כמעט מוותרות. 
על המרקע סרט ערבי, גרסה מזרח תיכונית לרומאו ויוליה.
רומאו התחלף בסעיד ויוליה בלוסי, הצבע הספרותי נצבע שחור ולבן.
אני מחכה שהזוג יתאבד כבר כדי שאוכל ללכת לישון.
ואכן הסוף ידוע, סעיד ולוסי אינם.
איתם כבו הטלוויזיה, הסיגריה והעיניים.

נכתב על-ידי
גלעד דיסטלמן
הדף נקרא 119 פעמים
אהבתי חיבבתי
אין תגובות
בצע לוגין על-מנת להגיב כאן
הבו לי דף באקראי