האנשים האפורים

האנשים האפורים כבר מילאו את שלושת השולחנות הקטנים הצמודים לקיר הפנימי של בית הקפה, רוכנים על מסכי המחשבים הניידים שלהם, היא האמינה להם שהם באמת ובתמים חושבים שבזכותם כדור הארץ ממשיך להסתובב לכיוון הנכון. היא הרי הייתה אחת מהם עד עכשיו. נקודות החשמל הבודדות בבית הקפה נחלבו בשקיקה והיא כמעט יכולה הייתה לשמוע את קול זרימת הוואטים האיטית בין שקע לתקע.

שמלתה נעה בתיאום לרוחב צעדיה, היא לא התכוונה לתת לבוקר הזה לחלוף כך סתם.

 "הפוך חזק עם הרבה קצף" היא חייכה למלצרית. צבעונית! קבעה מיד ללא קול למראה צמתה הדקה של זו הקלועה בצדפים, למרות שהוסתרה בסבך שערותיה.

 עד אתמול היא הייתה אחת מהם. חולצה מכופתרת, מכנסיים מחוייטים רפויים כמובן עם פס גיהוץ בולט. היא התרגלה לא לחייך, ואם כבר, חיוכה מעולם לא גלש מעבר לעשרים המעלות שהוגדרו בחוק. חיוך עמוק דינו כלבוש בלתי הולם, היא ידעה לדקלם את הנוסח שהיה תלוי כמעט על כל לוח מודעות בכל משרד ובכל פינת רחוב. חמש שנים הספיקו לרחוב הסואן להאפיר עד היסוד. מבט ישיר לעבר עיניי עובר אורח היה נדיר כיום בדיוק כמו לראות ילד שהרשו לו לרוץ יחף על הדשא הרטוב. מדד התפקוד היו צמד המילים שכולם העריצו, אך פחדו ממנו באותו הזמן ממש. בתחילה גם לה זה נשמע נהדר. היכולת המיידית להבחין בין אדם לאדם על פי מידת היעילות המקצועית והחברתית שלו, בהתאם אליך, הפך את העולם שהכירה לפשוט יותר להתנהלות. לא עוד טעויות מביכות בקשרים חברתיים שלא הובילו לדבר פרט לשברון לב. היא בנתה את צוות העובדים שתחתיה בתמהיל מדויק של עוצמה וכניעות שהתאימו לה. כולם היללו אותה. היא ירתה לעברם הנחיות והם העריצו אותה. אך היא חשה את ליבה מאפיר מיום ליום. לאף אחד היא לא סיפרה על התחושה, היא חששה שיתייגו אותה כצבעונית והיא תאבד את כל רכושה ומעמדה ותוגלה אל מעבר לנהר.

 "נו באמת, זה בקושי נחל, וגם אז הוא ממשיך לזרום רק בזכות מי השופכין של כל המטרופולין שממלאים אותו" היא ענתה לכל מי שהקניט אותה מדי פעם כשנמלטה קווצת שערות סוררת מהפקעת ההדוקה על ראשה. "וחוץ מזה נראה מי ינסה" היא סיימה את הויכוח כשהמילה האחרונה שנאמרה הייתה שלה. תמיד.

 האד החם שהתפתל מהספל שלה העיר אותה והיא אספה אותו מדלפק המתכת הקר עוד לפני שהבריסטה עם צמת הצדפים הספיקה לכרוז את שמה. היא בחרה את מקומה כבר אתמול כשהבחינה פתאום בצבע הנעלם של העלים. היא צעדה בביטחון לעבר הגינה המוזנחת של בית הקפה. פעם כולם העדיפו לשבת בחוץ, היום היא תהיה היחידה. היא רק קיוותה שהמשטרה האפורה לא תגיע לפני שתסיים לשתות. עצם העובדה שהגיעה לבושה בשמלה וללא מסך לעבוד דרכו הספיקו בכדי לגרום לראשים להסתובב אחריה, אבל לשבת בחוץ כך סתם ולהביט על השמים ועל העלים, היא בכלל לא ידעה מה אומר נוסח החוק על כך. היא הייתה די בטוחה שאין אפילו סעיף שכזה, פשוט כי אף אחד היום לא חשב שזה משהו שמישהו יעשה. אבל אליה העלים דיברו, תנועתם ברוח הבלתי מורגשת לחשו לה להתקומם. העננים החצי שקופים של סוף האביב המשיכו להופיע ולהיעלם והיא הייתה נחושה לשבת ולספור אותם, עד שיעצרו אותה. בסתר ליבה קיוותה כי תשומת הלב שתקדיש לעלים ולשמיים תעצור את תהליך ההאפרה שלהם. לעזאזל, היא תנשום את האוויר החמים גם בשבילם! בשביל כולם!