קופסת מתכת

נשיקה וחיבוק אחרונים נעולים בקופסת מתכת המגלה סימני חלודה ראשונים ושבריר זיכרון בורח ממנה אל החדר הראשי של הלב ועושה בלאגן בבטן.

זה רק וירוס. טעות שתחלוף עוד רגע. ואחת מגיעה לנקות והשבריר הפצפון נשאר. יושב. לא צובר אבק ולא מפנה מקום לרגשות חדשים שדופקים בדלת.  

פשוט יושב שם ומנגן את עצמו שוב ושוב ושוב. מקרין לי במסך העיניים את הנשיקה ההיא במיטה כשגופך העירום מתמזג בשלי ואני בולעת כל שניה שיש לי ממך.

וניסיתי לדבר איתו עם הוירוס. השבריר. אולי הגיע הזמן שתלך? אתה לא עושה לי ולשאר טוב. בבקשה, תלך.

אבל הוא מסרב להתפנות ונשאר בעקשנות מרתקת. רוקע בחוזקה על הלב עד שהדפיקות נהיות כבדות ומעיקות ואני מסוחררת.

כבר עברו שנתיים כמעט שלוש. הוא עדיין שם. אני במקום אחר. הוא עדיין שם. מחכה לה שתבוא ותשחרר את השאר מקופסת מתכת חלודה.