ללמוד לנשום,דורית שלו

טקסט רץ ללמוד לנשום

כשהייתי קטנה, הלילות היו ארוכים. אני זוכרת את עצמי מתבוננת בצללים שעל הקיר ומדמיינת שהם דרקונים בגווני שחור ולבן . כשהבית היה שקט מתכונת היום, כובע הליצן העגול הפך לפתע למפלצת מרובת שיניים ואני הייתי מנסה לנשום. כשמלאכת הנשיפה והשאיפה הייתה קשה מנשוא הייתי לוקחת את עצמי בכוח אל המיטה של הורי. 

החוק היה שאני חייבת לרוץ הכי מהר שאפשר ואז צריכה לקפוץ אל המיטה הגדולה של הורי המנומנמים בדיוק שתי מרצפות לפני שתתפוס אותי המכשפה שישנה מתחת למיטה. זה לא היה פשוט לילדה חסרת קישורים אתלטיים שכמותי, והכי גרוע מקוצרת נשימה. אבל ככל שהשתדלתי יותר כך הפכתי מומחית בקפיצה אל מיטות. 

כשרגלי היו נוגעות במצעים הנקיים שאימא שלי הקפידה להחליף מידי יום (היא לא אוהבת למחזר מצעים יומיים ברציפות) , אבא שלי היה אומר " כנסי , כנסי צובי אהובי". ואני הייתי מתכרבלת לידו ומתכסה בשמיכה. מקפידה לכסות את עצמי עד קצה הצוואר. כך הייתי מוגנת מהמכשפות והשדים. 

עכשיו, כל שנותר לי היה רק לנשום. אבל לנשום = המלאכה הקשה מכל. להכניס אוויר ולהוציא אותו. נשמע די פשוט, הרי כולם עושים את זה. אבל אצלי דווקא המנגנון הטריוויאלי ביותר משובש. איפשהו בין לנשום ולשאוף יש איזה קצר בתקשורת. 

אבא שלי מיד היה מבחין. "הילדה מצפצפת" הוא היה מעיר את אמי. אמא שלי למודת לילות קשים הייתה קמה ומכה על גבי במקצב , שלימד אותה אבי הפיזיותרפיסט . התנועה צריכה להיות מדויקת תנועה של פומפה . אולי הפומפה תשחרר את התקיעות. כשהצפצופים הפכו לתרועות של ממש, אמא שלי הייתה מרתיחה מים ומכסה את ראשי במגבת מעל סיר רותח. ריח של טיפות אקליפטוס היה מקיף את החדר כמו עננה , ואני הייתי משתדלת לנשום בצייתנות. רק לא להגיע לבית חולים.

משאפסה כל תקווה לנשימה תקינה מצידי. אבא היה מניע את החיפושית הקטנה והרועשת. אמא הייתה נועלת לרגלי מעליים והיינו דוהרים לבית החולים, למרות מחאותיי הרמות , התחנונים וההבטחות. "אני אנשום אני מבטיחה, תנו לי רק עוד קצת". הורי העייפים והמודאגים היו מסבירים שזהו נגמר. ניסיתי , נכשלתי ועכשיו , אין בושה בבקשת עזרה. 

הדרך אל בית החולים הייתה מלאה באורות נוצצים. הרי לילה ומאוחר. תל אביב הייתה מלאת שלטי פרסום מעוטרים בעיגולים מנצנצים. קוקה קולה, פפסי וגלידה שבא לי ממש לאכול. אבל כשאסמטים אסור מוצרי חלב .

הורי היו מתווכחים במושבים הקדמיים ואני הייתי מפליגה אל מחוזות בהם יש בריזה מנשבת, אבירים ונסיכות. אני הייתי הנסיכה הראשית רקדנית וזמרת ...."הגענו." קולו של אבא שלי היה מעיר אותי. 

בבית החולים הכרתי את כולם, אחיות רופאים. אמא שלי אוהבת להזכיר גם היום איך היו רבים לקבל אותי. אני בטוחה שיש פה מן ההגזמה. ייתכן שהיו משועממים אף הם מהלילה הארוך וההביל. 

צינורות היו נשלפים, ואני הייתי מדגימה לכל דכפין איך לא נושמים. אחרי האינהלציה היינו מטיילים ברחובות תל אביב, "כשי שהחומר ממש יעבוד". אני הייתי משתדלת למצוא עיגולים צבעוניים על הרצפה, וסופרת את כמות הנקודות הצבעוניות על המרצפות בדיזינגוף. כחולות, אדומות , צהובות וירוקות. " הילדה נושמת יותר טוב", הייתה פוסקת אמי, והיינו חוזרים אל בית החולים . 

בלילות הללו פספסתי את העייפות של הורי, אבל לא את הדאגה. הדאגה שאנשום. אותה דאגה שלקחה אותם לטיולים ליליים בתל אביב. 

בשנים לאחר מכן כבר למדתי להזליף וינטולין בעצמי, והתחלתי לקחת אחריות מלאה על תחלופת האוויר שלי . שכחתי להבחין עד כמה הורי ויתרו על עצמם למעני. שכחתי את הלילות הארוכים בהם הביסו דרקונים. כל מילה שאמרו הפכה למתקפה. בעיקר של אבי. הסתגרתי בחדרי נהנית מהחירות שבבדידות. 

והורי? הם ניסו להסתגל אל המציאות החדשה. בה ביתם היחידה מבקשת לנשום בעצמה. המאבק שלי לנתק את כבלי החמצן היה אמתי וקשה. הרי אין להם עוד ילדים. וייסורי המצפון הקשו עלי שוב את הנשימה. 

זאת הייתה סבתא שלי שהתעקשה שאעזוב את הבית. " היא זקוקה לזה", היא הבירה להורי. " היא חייבת , הוא ישגע אותה אם לא." ב"הוא " היא התכוונה לאבי המתעוור. 

אני עזבתי. אבל בטח ובטח שהסתכלתי לאחור. כל הזמן .

הלילות בדירת השותפים שלי היו ארוכים ובעלי צללים . מילאתי אותם בקולות טלוויזיה רמים שכיסו את השקט המחניק. חזרתי להשתמש בוינטולין והתגעגעתי לחום העוטף של הורי. אבל הרגשתי שאני חייבת, חייבת למצוא את עצמי בעצמי. 

הטלפון האחרון מאבי טפס אותי כבר אחרי שהענקתי לו נכד ראשון. " תני לבוז'י נשיקות". הוא אמר . ואני שנאתי את צליל קולו. נשקתי את האוויר ואמרתי לו , "הנה נתתי". והוא? הוא היה שמח. בטוח שהמטרתי נשיקות על לחיו של בכורי. " מה יש לך אבא?" , שאלתי אותו מסרבת להקשיב לפעימות ליבי. " כלום", הוא ענה בחיוך. " נדבר אחר כך", פתרתי עסוקה . והוא ניתק. 

זמן קצר לאחר מכן הגיע בן זוגי ושלף אותי מכורסת הנוחות לעבר בית החולים. 

כשנכנסתי אל חדרו של אבי כבר הבנתי. לא הייתי זקוקה לאף מילה. צינורות החמצן היו רפויים, והמוניטור המרעיש דומם. הוא נראה כל כך חי. 

שכחתי לנשום. 

באותו יום שכחתי שוב לנשום. אלו רק ילדי שלימדו אותי שוב לנשום בכוחות עצמי. לנשום למען כולם. לנשום כי צריך. לנשום ולא לשכוח שבאוויר המתחלף נמצאות הנשיקות האחרונות שקבלתי מאבי. 

, התוכן של הדף