עייפות החומר

כשהייתי קטנה ראיתי את אבא 

מתקן נזילה מרעפים שנשברו. 

אמר שהגג כבר ישן, וצריך תחזוקה.

וכבר באותו ערב, יבשה הנזילה. 

ידיו הטובות של אבי ידעו דרכן בחומר. 

הבטתי בהן, חזקות ויפות, ידיים שבנו בית ועולם. 

ועיניו שידעו מלחמה ומוות, 

הביטו בי חזרה, בחיוך חסר ועצוב. 

זה יספיק בינתיים, אמרו שפתיו ושתקו.

ובשבעה נהרו חברים מהגדוד

וסיפרו סיפורים במקומו. 

והבנתי

שמסוגלת הנשמה להמשיך

רק עד שמתעייף בה החומר.